עלון דרור ישראל
יום שני | כ"ב בחשוון ה'תשפ"ד | 6.11.2023
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים
דברי פתיחה
למעגלי החיים הבוגרים
מלחמת חרבות ברזל
מלחמת חרבות ברזל
ביום שבת בבוקר הייתי בבית של ההורים, התעוררתי מהאזעקה בפתח תקווה ומשם ציפיתי כמו כל המדינה באירועי האימה שקרו בחדשות.
ומאז נשארתי בבית, בן הזוג שלי הלך למילואים ונשאבתי ללופ של פחד. הייתי לבד בחדר רוב היום, ראיתי חדשות ופחדתי, וכמו רוב האנשים במדינה נכנסתי למצב הישרדותי, החיים שלי קפאו.
ראיתי את החברים שלי בעפולה ממשיכים את החיים שלהם, נפגשים מדברים יוצרים, מדריכים ועושים תרבות, ואני לא הבנתי איך, לא הבנתי איך הם קמים מהמיטה ואיך הם לא כל הזמן מחוברים לחדשות, איך הם מצליחים לחיות חיים כמעט מלאים בתקופה כזאת.
קינאתי בהם, ופחדתי מהם.
בסוף החלטתי לעלות לעפולה בעידוד המדריכים שלי, ונחשפתי לכמו עולם מקביל שהתקיים פה במדינה, אותה מציאות אבל שתי בחירות שונות של חיים.
מאז שהצטרפתי לקבוצה שלי בעפולה הבחירה להדריך במלונות הייתה ממש קלה, הייתה בשכבה הבנה של חיים, ושל חיוניות ושל משמעות גם בדברים הקטנים, כמו הלקום בבוקר ולאכול ארוחת פנקייקים וזה מה שגרם לי לרצות לצאת ולהוציא את זה החוצה.
ההדרכה במלון הייתה ההפך הגמור מהמצב שהייתי בו לפני שבוע, במקום להיות מכונסת בעצמי ולדאוג רק לעצמי ולצרכים שלי עכשיו אני עסוקה בלדאוג להמון ילדים חמודים ממטולה. אני מזכירה לעצמי את המשמעות של מחנכים בתקופה הזאת, ואת התפקיד של החיים בתקופה הזאת, ועל זה שחיים זה דבר אקטיבי שצריך לעבוד בשבילו.
הילדים פה נותנים לי בוקסים של פרספקטיבה ופרופורציה ומלמדים אותי הרבה על בחירות. אני מאחלת לכולם להצליח ולמצוא את הנקודה הקטנה של השפיות והחיים במצב כזה.
שכבת ת"ט עוברת לעפולה
שיר זנזורי | שכבת ת"ט
הנהגת תושביםות מלון מילוס, ים המלח

חברי.ות ת"ט בעפולה
חברות הנהגת מלון מילוס, ים המלח

לפני שלושה שבועות איתי ואני ירדנו לים המלח לשבועיים (שלאחר מכן יהפכו ליותר) כדי להקים ולהדריך הנהגת מלון של תושבי שדרות במלון מילוס (450 תושבים.ות). לא ידענו בדיוק למה לצפות במשימה הזו. אנסה לספר פה דרך כמה סיפורים את המסע הזה, שאנחנו עדיין באמצעו.
יום שני. מגיעים למלון, אחרי בערך 20 דקות מטוס ענק עובר נמוך מעלינו, כל המלון עם ידיים על הראש, יורדים לרצפה. מסתבר שבדיוק ככה נשמע שיגור של קסאם.
מישהי עם תינוק על הידיים, שבהמשך אלמד שקוראים לה מרים והיא תוביל את חוג הסריגה של המלון, תופסת אותנו ושואלת ״אתם מתנדבים??״
אני מתחילה את הנאום שהתאמנו עליו ״אני-הדר-מתנדבת-של-היחידה-הקהילתית-עריית-שדרות….״. היא אומרת ״כן כן״ ומושכת אותי אל עבר אישה שעוברת התקף חרדה (סימה).
אנחנו יושבים ומנסים להרגיע אותה. אני שואלת שאלות עם תשובות פשוטות כמו שלימדו אותי בקורס מערים. משם המשכנו לשבת עם חבורה שהתגבשה בין חדרי המלון. ביום הראשון ישבנו עם כמה חבורות כאלה, חלק מכירים מלפני וחלק הכירו פה.
כולם מספרים את אותו סיפור, התרומות לא מגיעות לכולם, יושבים כל היום ולא עושים כלום, ״אפשר להשתגע״, כואבים על העיר שדרות הפצועה שלכל מי שחוזר מביקור שם לוקח יום יומיים כדי להתאושש ממה שראה. ונראה שכולם עושים מה שהם יכולים כדי לעזור אחד לשני ולא להיות לבד.
יום למחרת הפגשנו את קבוצת ההנהגה של המלון. מאי, אירמה, מירב, מאיה, עופרה, קצת חדוה, קצת שרית, קצת אבנר. הרבה דינמיקות.
כמובן שעשר דקות אחרי שקבענו אף אחת לא הגיעה, אני ואיתי עושות טלפונים ללא מענה וכשאנחנו מתיישבות הן אומרות שאין למה להתחיל כי אף אחד לא בא. אבל אנחנו מדצים ותיקים ומיומנים ולא ויתרנו.
החלטנו על שני צירי פעולה מרכזיים- יצירת פעילות ותעסוקה לכל הגילים וחלוקה הוגנת יותר של התרומות. החלוקה תתבסס על אמון הדדי, כל אחד יקבל לפי צרכיו ואנחנו נדאג להתאים את הציוד. המהפכה הסוציאליסטית של ים המלח.
אחרי כמה ימים של התמודדות חברתית, יצירת קשרים עם כל התורמים באזור והבטחה שהפעם יהיה סדר וקצת תחנונים הצלחנו ביום חמישי, כשעה לפני שנסענו הביתה, לעשות חלוקת ציוד בסיסית לכל חדר ולהתחיל את איסוף השמות והצרכים. אירמה ומירב ניהלו את החלוקה בהרבה רגישות ואחריות.
סיכמנו את היום באמירה שאפשר ממש להרגיש את ההקלה במלון, שגם אם לא הגענו לכולם נבנה אמון ויש על מי לסמוך.
בסוף השבוע מהבית שמענו על כמה ריבים בין התושבים ביחס לזה. למרות זאת החלטנו להמשיך בתוכנית שלנו ולא לסגת ממנה. במקביל התייצבה תוכנית לילדים במלון.
השבוע השני נפתח בהפתעה מיוחדת מאוד. קיבלנו הודעה מגלעד פרי שמוסר שהוא מגיע לים המלח וישמח לעשות ערב שירה בציבור באחד המלונות, אנחנו קופצים על ההזדמנות ומגייסים גם את רז רותם שפועלת במלון אחר. ביחד הם יצרו עבור המלון ערב מרגש ומרפא עם הרבה צחוק ובכי. כמה ימים אחרי זה נרצה לשחזר את ההצלחה אבל חדשות על 11 חיילים הרוגים ישנו את התוכניות.
יום אחרי, מפגש שני של קבוצת ההגנה, דיברנו על המשמעות של חוסן קהילתי, איך בונים אותו. סימנו כמה צעדים שנרצה לקדם כדי לחזק את אותו חוסן. חוץ ממי שכבר לקחו על עצמם אחריות משמעותית, אף אחד לא מתנדב לדברים נוספים.
בסוף השיחה מאי, שאחראית על פעילות הילדים, שואלת אותנו מה היתה מטרת המפגש אם בסופו לא התקדמנו לדברים חדשים ולא חילקנו משימות. מאי, שתפיסת האחריות שלה כוללת להכיר את שמות כל הילדים במלון, לנקות את המשחקיה בסוף כל יום ובזמן הפנוי לעשות עם מאיה סבב בחדרים כדי לבדוק איפה יש אנשים בודדים שאנחנו לא מכירים, מנערת אותנו קצת ומזכירה לנו שהנהגה מתבטאת במעשים ובאחריות. אנחנו מוקסמים ממאי וגם יוצאים מהשיחה איתה עם שאלות קשות על משמעות ההנהגה במלון. בימים אלה גם מרחפת מעלינו הידיעה שאנחנו מסיימים את תפקידנו פה בקרוב וחשוב לנו להשאיר מוסד עצמאי שימשיך לפעול. אני מתקשה לאזן בין תחושת המשמעות והחיוניות שלי לבין הרצון לצמצם את הצורך בי.
מפגש אחרון של קבוצת ההנהגה, איתי מבקש מכולם לספר על נקודת אור מהשבוע שחיזקה אותן. אירמה ומירב מספרות של השינוי בחלוקת הציוד, התגובות החיוביות שהן מקבלות בלי סוף, שגם אם אין הכל ועדיין יש חוסר בדברים בסיסיים, יש חוויה של דאגה ואכפתיות והן מתרגשות מכך מאוד. זה מספיק כדי לשכוח שרק לפני כמה ימים היה משבר והן רצו לוותר. בכל זאת כל יום פה נחווה כמו שבוע.
מאיה מספרת על הסיבוב שהיא עשתה בין החדרים, שכל חדר דורש כעשרים דקות כי אנשים רוצים לדבר, צריכים עזרה בהתמודדות עם המצב וגם מסתתרים שם כמה אנשים שזקוקים לעזרה וטיפול.
ביום האחרון שלי אני מגייסת את החוצפה שהשתדלתי להסתיר עד עכשיו וניגשת לנציגת משרד הרווחה ודורשת ממנה לגשת לטפל באנשים שזקוקים לכך ולא רק לכתוב את השם שלהם על דף יום אחרי יום. היא עושה את זה בחוסר חן גמור שגורם לי להתחרט. מאיה מצידה מגייסת סיירת של תושבים שיאמצו את אנשים במצוקה וידאגו להם. מתחזקת ההבנה שמתנדבים עדיפים בהרבה.
את סוף השבוע אני מקדישה לים ולכמה זומים כדי להגיע מוכנה לשבוע בבמע. אני מתגעגעת מאוד לחניכים ולצוות ויודעת שיהיה לי אתגר כבד ליצור שם יחד איתם את הדרך שלנו להשתתף במלחמה הזאת בצורה שמבטאת את המקום והיכולות של החניכים.
אז נתראה במלונות המפונים בצפון.
שבועיים במלון מילוס שדרות
הדר ברזילי | קיבוץ קבוצות קשת
הזמנה למפגש השיח

מעגל השיח עם העולים מברה"מ במצפה

ערכנו אתמול במצפה רמון מפגש מיוחד בשפה הרוסית.
שלוש חברות דוברות רוסית מקיבוץ ארז - קמילה, טלי ויוליה, הגיעו לספר ברוסית לעולים ותיקים מברה"מ לשעבר, חניכי קבוצות האולפן, ואפילו כמה עולים חדשים מהשנים האחרונות, את קורות החיים בעוטף עזה, החיים בקיבוץ, יום שבת הארור של ה-7 באוקטובר וכן על החיים הנמשכים מאז.
ביקשתי מקמילה, אחת מחברות הקיבוץ הפעילות, שאיתה הצוותים החינוכיים בקשר, לארגן מפגש כזה. קמילה עלתה בעצמה בגיל עשר מבאקו. היא חששה מעט על הרוסית שלה, והזמינה עוד שתי חברות קיבוץ דוברות רוסית - יוליה וטלי - שיצטרפו אליה. זו הייתה החלטה ממש חשובה, כי שלושתן איווררו אחת את השניה, וגם נתנו מבע רחב מכמה זוויות על מה שקרה וקורה. הרוסית שלהן דווקא הייתה ברמה גבוהה בהחלט, אך עיקר המטרה היה לאפשר לתושבי מצפה רמון להתבטא ברוסית בחופשיות - וזה ממש הצליח לקרות.
בתחילת השיחה הרבה אנשים שאלו אותן מה זה קיבוץ ומה זה אומר בכלל לחיות בקהילה שיתופית ואיך זה בא לידי ביטוי.
בהמשך עסקו הרבה בחוויית החיים על הגבול ובמה שקרה ואיך שקרה ביום שבת עצמו.
במהלך השיחה עלו קווי הדמיון בין החיים בשני המקומות - חיים בפריפריה: העובדה ששואלים "למה אתם חיים פה" כלפי שני המקומות והחוויה שיש יתרונות מובהקים וחסרונות מובהקים, אבל היתרונות עולים על החסרונות באופן חד משמעי.
על השהות במצפה רמון כבר לא היה להן ממש כוח לדבר, אבל ציינו שמרגישות מאד עטופות ומחובקות ממצפה רמון ושזה משמעותי מאוד עבורן.
מישהי שאלה אותן אם ולמה הן רוצות לחזור לשם אם הן מבינות שזה המצב. זה היה להן קשה, אבל הן ענו שיש להן למה ושיש להן תקוה.
יותר מהכל הרגשתי אתמול שזכיתי. שזו זכות גדולה להיות חלק ממעגל כל כך גדול של אנשים שבאו כדי להקשיב, לשמוע, לשאול ולהשתתף בהתמודדות של חברי וחברות קיבוץ ארז בעת הזאת, ובעצם של כל תושבי עוטף עזה שנמצאים כעת הרחק מביתם.
זאת חוויה שעבורי היא לא פחות ממדהימה, ומרגשת כל פעם מחדש, לשבת במעגל שבו אני מהמעטים שלא דוברים את השפה העיקרית ולהבין כמעט ה-כ-ל. שפת הגוף, האינטונציה, כל כך הרבה רגשות עוברים גם בלי להבין את המילים המפורשות. (כמעט לא היה תרגום וכאמור לא היה ממש צורך).
ערכתי לא מעט שיחות בפורמט הזה בעשר השנים האחרונות. לרוב נושאי השיחה היו ההיסטוריה, החיים והיהדות בברית המועצות לשעבר. הפעם השיחה הייתה אקטואלית ועסקה בהווה הממשי, יותר מכל דבר שעשיתי בעבר. ובעצם מה שקורה לנו עכשיו לא קרה עדיין אף פעם.
מפגש לדוברות ודוברי רוסית במצפה רמון עם חברות קיבוץ ארז
צור וילמן | קיבוץ קבוצות ראשית

מחר נציין חודש לטבח הנורא ביישובי עוטף ישראל.
נרצה להציע לכןם התכנסות שמאפשרת ציון משותף של מועד זה (בקבוצה, בהתאגדות, בצוות). לתת מקום לתחושות של אובדן וכאב, ברמה אישית וברמה לאומית, על אף הימצאותנו במצב חירום.
מפגש מסוג זה ביכולתו להשהות את מצב החירום ולקיים מנהג יהודי שמשמעותו העלאה ושמירה על ערך החיים וכבוד הנרצחים. לתת מבע משותף לדאגותינו ומקום לתקווה ונחמה.
אנו מצרפות פה דף הסבר להובלת מפגש מסוג זה וכן אסופת קטעי קריאה לציון חודש לטבח.
הצעה לציון משותף במלאת חודש לטבח הנורא ביישובי עוטף ישראל – בשבעה באוקטובר תשפ"ד
תודה לכולכןם על שאתן כאן. מתפללות לימים טובים, שקטים ובטוחים יותר.
אם יש פעילויות, ד"שים, סיפורים, תמונות וכו' שתרצו להביא לעלון, מוזמנות לשלוח לדוא"ל psigmahlash@drorisrael.org.il או לפנות לאחת מחברות הצוות:
יוני כרמל, אופק. ניצן רוזנוקס-זיו, ראשית. צרויה עזוז, המעצבים. גל פורת, מעיין, מחל״ש תנועת הבוגרים-מרח״ב. טל רתם, המעצבים. סתיו מיטב, כיסופים. איתי אמדורסקי, קשת.



