עלון דרור ישראל

לפני שלושה שבועות איתי ואני ירדנו לים המלח לשבועיים (שלאחר מכן יהפכו ליותר) כדי להקים ולהדריך הנהגת מלון של תושבי שדרות במלון מילוס (450 תושבים.ות). לא ידענו בדיוק למה לצפות במשימה הזו. אנסה לספר פה דרך כמה סיפורים את המסע הזה, שאנחנו עדיין באמצעו. 

יום שני. מגיעים למלון, אחרי בערך 20 דקות מטוס ענק עובר נמוך מעלינו, כל המלון עם ידיים על הראש, יורדים לרצפה. מסתבר שבדיוק ככה נשמע שיגור של קסאם.
מישהי עם תינוק על הידיים, שבהמשך אלמד שקוראים לה מרים והיא תוביל את חוג הסריגה של המלון, תופסת אותנו ושואלת ״אתם מתנדבים??״
אני מתחילה את הנאום שהתאמנו עליו ״אני-הדר-מתנדבת-של-היחידה-הקהילתית-עריית-שדרות….״. היא אומרת ״כן כן״ ומושכת אותי אל עבר אישה שעוברת התקף חרדה (סימה). 
אנחנו יושבים ומנסים להרגיע אותה. אני שואלת שאלות עם תשובות פשוטות כמו שלימדו אותי בקורס מערים. משם המשכנו לשבת עם חבורה שהתגבשה בין חדרי המלון. ביום הראשון ישבנו עם כמה חבורות כאלה, חלק מכירים מלפני וחלק הכירו פה. 
כולם מספרים את אותו סיפור, התרומות לא מגיעות לכולם, יושבים כל היום ולא עושים כלום, ״אפשר להשתגע״, כואבים על העיר שדרות הפצועה שלכל מי שחוזר מביקור שם לוקח יום יומיים כדי להתאושש ממה שראה. ונראה שכולם עושים מה שהם יכולים כדי לעזור אחד לשני ולא להיות לבד. 
יום למחרת הפגשנו את קבוצת ההנהגה של המלון. מאי, אירמה, מירב, מאיה, עופרה, קצת חדוה, קצת שרית, קצת אבנר. הרבה דינמיקות. 
כמובן שעשר דקות אחרי שקבענו אף אחת לא הגיעה, אני ואיתי עושות טלפונים ללא מענה וכשאנחנו מתיישבות הן אומרות שאין למה להתחיל כי אף אחד לא בא. אבל אנחנו מדצים ותיקים ומיומנים ולא ויתרנו. 
החלטנו על שני צירי פעולה מרכזיים- יצירת פעילות ותעסוקה לכל הגילים וחלוקה הוגנת יותר של התרומות. החלוקה תתבסס על אמון הדדי, כל אחד יקבל לפי צרכיו ואנחנו נדאג להתאים את הציוד. המהפכה הסוציאליסטית של ים המלח.
אחרי כמה ימים של התמודדות חברתית, יצירת קשרים עם כל התורמים באזור והבטחה שהפעם יהיה סדר וקצת תחנונים הצלחנו ביום חמישי, כשעה לפני שנסענו הביתה, לעשות חלוקת ציוד בסיסית לכל חדר ולהתחיל את איסוף השמות והצרכים. אירמה ומירב ניהלו את החלוקה בהרבה רגישות ואחריות.
סיכמנו את היום באמירה שאפשר ממש להרגיש את ההקלה במלון, שגם אם לא הגענו לכולם נבנה אמון ויש על מי לסמוך. 
בסוף השבוע מהבית שמענו על כמה ריבים בין התושבים ביחס לזה. למרות זאת החלטנו להמשיך בתוכנית שלנו ולא לסגת ממנה. במקביל התייצבה תוכנית לילדים במלון.
השבוע השני נפתח בהפתעה מיוחדת מאוד. קיבלנו הודעה מגלעד פרי שמוסר שהוא מגיע לים המלח וישמח לעשות ערב שירה בציבור באחד המלונות, אנחנו קופצים על ההזדמנות ומגייסים גם את רז רותם שפועלת במלון אחר. ביחד הם יצרו עבור המלון ערב מרגש ומרפא עם הרבה צחוק ובכי. כמה ימים אחרי זה נרצה לשחזר את ההצלחה אבל חדשות על 11 חיילים הרוגים ישנו את התוכניות. 
יום אחרי, מפגש שני של קבוצת ההגנה, דיברנו על המשמעות של חוסן קהילתי, איך בונים אותו. סימנו כמה צעדים שנרצה לקדם כדי לחזק את אותו חוסן. חוץ ממי שכבר לקחו על עצמם אחריות משמעותית, אף אחד לא מתנדב לדברים נוספים. 
בסוף השיחה מאי, שאחראית על פעילות הילדים, שואלת אותנו מה היתה מטרת המפגש אם בסופו לא התקדמנו לדברים חדשים ולא חילקנו משימות. מאי, שתפיסת האחריות שלה כוללת להכיר את שמות כל הילדים במלון, לנקות את המשחקיה בסוף כל יום ובזמן הפנוי לעשות עם מאיה סבב בחדרים כדי לבדוק איפה יש אנשים בודדים שאנחנו לא מכירים, מנערת אותנו קצת ומזכירה לנו שהנהגה מתבטאת במעשים ובאחריות. אנחנו מוקסמים ממאי וגם יוצאים מהשיחה איתה עם שאלות קשות על משמעות ההנהגה במלון. בימים אלה גם מרחפת מעלינו הידיעה שאנחנו מסיימים את תפקידנו פה בקרוב וחשוב לנו להשאיר מוסד עצמאי שימשיך לפעול. אני מתקשה לאזן בין תחושת המשמעות והחיוניות שלי לבין הרצון לצמצם את הצורך בי. 
מפגש אחרון של קבוצת ההנהגה, איתי מבקש מכולם לספר על נקודת אור מהשבוע שחיזקה אותן. אירמה ומירב מספרות של השינוי בחלוקת הציוד, התגובות החיוביות שהן מקבלות בלי סוף, שגם אם אין הכל ועדיין יש חוסר בדברים בסיסיים, יש חוויה של דאגה ואכפתיות והן מתרגשות מכך מאוד. זה מספיק כדי לשכוח שרק לפני כמה ימים היה משבר והן רצו לוותר. בכל זאת כל יום פה נחווה כמו שבוע.
מאיה מספרת על הסיבוב שהיא עשתה בין החדרים, שכל חדר דורש כעשרים דקות כי אנשים רוצים לדבר, צריכים עזרה בהתמודדות עם המצב וגם מסתתרים שם כמה אנשים שזקוקים לעזרה וטיפול.
ביום האחרון שלי אני מגייסת את החוצפה שהשתדלתי להסתיר עד עכשיו וניגשת לנציגת משרד הרווחה ודורשת ממנה לגשת לטפל באנשים שזקוקים לכך ולא רק לכתוב את השם שלהם על דף יום אחרי יום. היא עושה את זה בחוסר חן גמור שגורם לי להתחרט. מאיה מצידה מגייסת סיירת של תושבים שיאמצו את אנשים במצוקה וידאגו להם. מתחזקת ההבנה שמתנדבים עדיפים בהרבה.
את סוף השבוע אני מקדישה לים ולכמה זומים כדי להגיע מוכנה לשבוע בבמע. אני מתגעגעת מאוד לחניכים ולצוות ויודעת שיהיה לי אתגר כבד ליצור שם יחד איתם את הדרך שלנו להשתתף במלחמה הזאת בצורה שמבטאת את המקום והיכולות של החניכים. 
אז נתראה במלונות המפונים בצפון.

​