עלון דרור ישראל
יום שני | כ"ב בחשוון ה'תשפ"ד | 6.11.2023
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים
דברי פתיחה
למעגלי החיים הבוגרים
מלחמת חרבות ברזל
מלחמת חרבות ברזל
בפתיחה הציבור יעמוד להורדת הדגל לחצי התורן ולקריאת היזכור.
"מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד"
הקראת השמות - לאסוף מהמשתתפים.ות מראש את שמות ההרוגים מקרב משפחתם ומכריהם הקרובים. ניתן לשתף את הציבור בהקראת השמות.
אנחנו מתכנסים במלאת 30 לפרוץ השבת השחורה שהותירה אותנו מוכי צער ונדהמים. השפה שלנו דלה מכדי לתאר את הכאב. ביום חג שמחת תורה איבדנו תינוקות וילדים, נערות ועלמים, קשישים ומשפחות. קהילות ויישובים נפגעו פגיעה אנושה. נדהמים מהשנאה והפראות, מהאכזריות שלא ידעה גבול, ממסע הרג ללא רחם שעבר בית בית ולא עצר. מאויב מרושע שסוגד למוות ובז לחיים, שהשאיר אחריו בתים שרופים על יושביהם ועשרות יתומים וְַשַּכּוִלִים. התכנסנו לזכור ולהזכיר את מוראות השבת, את קורבן הדמים וגם את האומץ והגבורה של הנרצחים ושל מי ששרדו ונשארו לספר.
קדיש
ִיתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא - אמן
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ - אמן
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן - עונה ַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרֵךְ, וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאֵר, וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא, וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - אמן
- אמן לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן - אמן
עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשרת ימי תשובה: הַשָׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן - אמן
קדיש נגבה / שלום סמיד
יִתְגַּדַּל שֵׁם הָאָדָם יִתְעַלֶּה פֹּעַל חַיָּיו וְיִתְבָּרַךְ בְּזִכְרוֹנֵנוּ
עַל צְרוֹר מַעֲלָלָיו בִּימֵי חֶלְדּוֹ וְעַל הַמַּעַשׂ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַשְׁלִימוֹ.
עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁנִּטְּווּ - וְנָמוֹגוּ
וְעַל סְגֻלַּת יְקָר וְאַף חֻלְשַׁת אֱנוֹשׁ שֶׁנָּגוֹזוּ מִבַּעַד לַדֹּק הָעַרְפִלִּי שֶׁל הַזְּמַן.
יַזְהִיר זֵכֶר הָאָדָם וְהֵדֵי חַיָּיו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּלִבֵּנוּ וּשְׁמוֹ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן
כִּי מוֹתַר הָאָדָם הוּא הַזִּכָּרוֹן מֵעֵבֶר לִמְחִיצוֹת הַזְּמַן.
לֹא בַּחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. צַוּוֹ הֶמְשֵׁךְ הַחַיִּים יַצְמִיחַ פֻּרְקָן לִכְאֵבֵנוּ הַמְּשֻׁקָּע.
הַזְּמַן בְּמַהֲלָכוֹ יְרַחֵם. וְנִנְצֹר אֶת כָּל פְּרִי חַיָּיו לְיָמִים רַבִּים.
יִתְגַּדַּל וְיִשְׁתַּבַּח. יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ
יזכור
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְאַנְשֵׁי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.
יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
נִזְכֹּר את חללי השבת השחורה תשפ"ד
ונאמץ אל לבנו את החיים | מכון שיטים
יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, קורבנות טבח השבת השחורה תשפ"ד.
נזכור את הנרצחות והנרצחים בבתיהם, בערים, בקיבוצים, במושבים בחבל עוטף ישראל שנרצו ונכבשו בידי אויב אכזר וחסר רחמים.
את האם האוחזת בשארית כוחותיה בידה את דלת הברדל לגונן על משפחתה מפני המזיד שמנגד.
את האב המשליך את ילדיו מחלון ביתם הבוער ומזנק אחריהם וסופג בגופו א גליעי העופרת.
את הרעים הנמלטים בשדה מפני המרצחים ומפלט אין.
נזכור את אמיצי הלבב שנחלצו להגנת הישובים. את הלוחמות והלוחמים בכיתות הכוננות, פקוחי העיניים, שקדמו פני אויב בנשקם הדל והשליכו נפשם מנגד.
את החילות והחילים במוצבי הגדר שלחמו בעוד, מעטים מוללל רבים ונפלו חלל.
את אנשי כוחות החילוץ וההצלה, שירות הביטחון הכללי, המשטרה וצבא ההכנה לישראל שחשו מרחבי הארץ לעזרת אחיהם המותקפים וגרעו בשדה הקטל.
נזכור את קורבנות הטרור ביישובי הנגב המערבי ובפזורה הבדואית שנה אחר שנה ועד ליום הזה.
את כל יושבי הספר, את האזרח והחיל, הזר, הגר ותושב, שבגופם היו לנו לגבול.
יזכור ישראל ויתברך בזרוע ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. יהיו חללי השבת השחורה חתומים בלב ישראל לדור דור.
נאמץ אל ליבנו את החיים, שורדי התופת וניצולי מעשי הזועה.
את החטופות והחטופים הכלואים במרתפי עזה ואת הנעדרים שגורלם עוד לא נודע.
את הקשישה והחיל, את הילד והנערה, את בני המשפחה שנשבו יחדיו, את האם ללא עולליה ואת התינוק ללא הוריו.
הינה נשואות עיניהם אלינו, ואל דומי לנו עדי ישובו לגבולם.
נאמץ אלל ליבנו את הילדות והילדים שגדלו בצל הר געש ונקלעו לתופת המתפרץ. את הפצועות והפצועים בנפש. את החרדים לשלום יקיריהם החטופים והנעדרים.
את היתומות והיתומים, האלמנות והאלמנים, וכלל למודי השכול.
את פליטי החרב, קהילות ישראל על אלפיהן שנאלצו לגלות מבתיהם ואין איש יודע מתי יוכלו לשוב.
אל ישקוט ואל ינחם ואלל יפוג האבל עד ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה, וישב עליה לבטח ובשלום לדור דור.
הצעה לטקס אזכרת ה-30 לפעולות הטרור והטבח ביישובי העוטף - השבת השחורה
שבעה באוקטובר, שמחת תורה | תשפ"ד
פתיחת הטקס
הטבח
השעות | טל ניצן
ובלי שהוסבר להם כיצד
כאילו ידעו מדורות, מלידה,
כיוצו עצמם בארון וכיוצו נשימה וחיכו בשתיקה
ואיש לא בא.
ושמטו אחד-אחד את אוצרותיהם התמים
כמי שמשליך משקל מסירה
ושקעו ביתמות נחושה וסמיכה
ואיש לא בא.
ובין אצבעותיהם כמו מחרוזת תפילה
מוללו את ההבטחה עד שהיתה
לאפר אדיש שצרב בגרונם
ואיש לא בא.
ורגע תהו אם בהם האשמה
אם כשלו בפתרון החידה האיומה
אבל ידעו, מיד יאספו אל זרועות נחמה
ואיש לא בא.
וליטפו ילדים בידים זבות דם
כשנמסו עד אחרון הקירות מסביבם
וסדק ניבעה מים ועד ים
ואזלו כל מלאכים מהעולם
ונפלה חשכה
שחורה מכל חשכה
ועברה שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד
שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ואיש
לא בא.
אוקטובר | עדי קיסר
שֶׁאַצְלִיחַ הַפַּעַם לַחְזֹר לַחַיִּים
רִיצַת בֹּקֵר, טִיּוּל אוֹפַנַּיִם, מִסִבַּה
מִבִּלִי שֵׁיּבוֹאוּ אֵלַי פְּנֵי הַמֶּתִים
אֲנִי לֹא בְּטוּחָה
שֶׁאַצְלִיחַ הַפַּעַם לַחְזֹר בַּחַיִּים
מִטַּת תִּינוֹק רֵיקָה, שְׂמִיכָה,
בְּצֶבַע אָדֹם.
בְּמָה אֲנִי בְּטוּחָה:
בַּיְּרִיּוֹת עַל אוֹטוֹמָט, בְּאֵשׁ וּבֶעָשָׁן
בְּחַלּוֹנוֹת מְנֻפָּצִים וּבְדֶלֶת שְׁבוּרָה
בְּאַזְעָקוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת
בִּאֵפֵר וּבַהֲרִיסוֹת
הָעוֹלָם בּוֹעֵר
וַאֲנִי הַלֶּהָבוֹת.
הַשָּׁעוֹת נִדְבְּקוּ זוֹ בָּזוּ
גַּם הַיָּמִים
וּבַלַּיְלָה הִגִּיעוּ הַחֲלוֹמוֹת
וְהַיַּתּוּשִׁים
לִמְצֹץ אֶת עוֹרִי
כְּמוֹ מִתּוֹךְ אוֹת סָמוּי
הִסְתַּחְרְרוּ סְבִיבִי
כָּל הַלַּיְלָה
זִמְזְמוּ בַּחֹשֶׁךְ
בִּקְּשׁוּ אֶת דָּמִי.
כָּל הַלַּיְלָה עָמַד הָאֲוִיר
תָּלוּי בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם
לֹא נִכְנַס וְלֹא יוֹצֵא.
בַּבֹּקֶר פָּתַחְתִּי חַלּוֹן
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בַּשָּׁמַיִם
הַשֶּׁקֶט עָמַד בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים
אֲנִי לֹא בְּטוּחָה
שֶׁאַצְלִיחַ פַּעַם לִשְׁמֹעַ שֶׁקֶט
שֶׁלֹּא מַחְבִּיא בְּתוֹכוֹ אָסוֹן.
מרחוק שמעתי בכי | מילים: רחל שפירא, לחן: ירוסלב יעקובוביץ'
מרחוק שמעתי בכי,
אחי אחי האם תדע
מאין בא, הגיע הנה.
לא חדל ביום בלילה,
אחי אחי ובביתי,
החריד שנתי, לא סר ממנה.
מתוך בדידות, מתוך שממה,
מרעב או מצמא.
בגינה, בכל פינה הוא,
אבי, אבי האם היה זה
קול חיה או קול של ילד.
בגגות דבק הבכי,
אמי, אמי, אמרי לי מי,
אמרי לי מי בוכה בדלת.
מתוך כאב, מתוך צמא,
ואימת המלחמה.
מרחוק שמעתי בכי,
שחזר ושב, סבב
במערב, העולם חרב.
מתוך עימות ואלימות,
מרחוק שמעתי בכי,
האם הלך אולי לכאן נשלח,
מן המזרח.
מתוך יתמות, סירוב למות.
מרחוק שמעתי בכי,
אחי, אחי האם זה סב,
האם זה אב, או בן יחיד הוא.
ונישא הקול ברוח,
אחי, אחי האם כוון האם הובן,
ימים יגידו.
מתוך כאב, מתוך צינה,
ואימת המלחמה.
ההתיישבות
"ֶנֶֶגֶב!
פתח זרועות ערבותיך, מרחביך הגדולים – לצמאי אדמה, כי היום עולים אנו אליך, לכרות ברית חיים ויצירה עימך".
כך נפתחת מגילת היסוד של מצפה גבולות, נקודת ההתיישבות הציונית הראשונה בנגב, וממשיכה:
"פתחי רחמיך, אדמת נגב! ענו שדות, העלו יבולים, עדו פרחים, התקבצנה ציפורי רון, ובואו אלינו, כי עוד מעט תשמע הלומת פטיש ויען לו הלב, לב צמא חזון.
לא נרפה ממך, שממה מדברית לוהטת! ממעמקיך נחצוב מים, מרגביך נעלה חיים ... אנו עולים ללכרות ברית עם אדמתנו. בבריתך נבואה, מולדת, פתחי זרועותיך לבאים!".
בעקבות הקמת 11 הנקודות, ולאחר שעמד הישוב היהודי בנגב בגבורה במצור בימי מלחמת העצמאות, ויישוביו לחמו בעוז לבלימת הצבא המצרי הפולש, הפך הנגב המערבי לאחד מחבלי קליטת העלייה וההתיישבות החשובים בישראל. על אף האיומים הבטחוניים, חלוצים ומתיישבים יסדו חבל ארץ פורח. הוקמו ערים, קיבוצים ומושבים רבים: אופקים, ארז, בארי, זיקים, כפר עזה, יכיני, ישע, יתד, מבטחים, מגן, נחל עוז, ניר עוז, ניר עם, עין השלושה, עלומים, פרי גן, רעים, שדרות. ועוד שבעים וארבע ישובים נוספים.
שדרות / אהוד מנור
לא רחום ולא חנון
הלילה בשדרות
ואין בו חסד רב
ולא שלווה תמימה
אבות נושאים תפילה ואמהות ערות
וילדים חולמים על מלחמה
הייאוש עורב ליד הבית בשדות
ומאיים להיכנס לטלטל
אך אין לו סיכוי כמו באגדות
שנרקמו בארץ ישראל
כי כשאור היום עולה
ונוף הנגב מתגלה
אתה רואה פתאום את סוד האהבה
אתה שלם ומחובר
לאנשים ולמדבר
ולצלילים הישנים של התקווה
ואז אתה מוכן לזרום
בתוך אפיק של אור וחום
ואת ההבטחה לשאת מיום אל יום....
לעבודה להגנה ולשלום / אברהם ברוידס (מאורעות אב תרפ"ט)
הייתה בנו יד פראי המדבר,
קם עלינו אספסוף פרוע ועוין.
כפרינו באש,
ודם יקירי חללינו זועק בדרכים,
אך לא נפרוץ בילל ובקינות,
לא ירתיעונו צמאי השוד והרצח.
בגבור חרוננו הלוהט
אנו לעבודה, להגנה ולשלום !
החיטה צומחת שוב (2023) / עפרי יוגב
שדות שפוכים הרחק
מאופק ועד סף
וריח פרדסים בנחל בשור
ועל הנגב כבר יורד ליל סתיו
ביופי שעוד לא היה כמוהו
זה לא אותו הנגב
זה לא אותו הבית
אתם אינכם, ומי יוכל לשוב?
הקו במחרשה
ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
ומן שדה חרוך
הרקפות צומחות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו
ומה שבליבו
זה לא אותו הנגב
זה לא אותו הבית
אתם אינכם, ומי יוכל לשוב
הקו במחרשה
ובשמיים עיט
והחיטה צומחת שוב
וכל מה שהיה
האם יהיה לעד?
זרח השמש, שוב השמש בא
עוד השירים שרים, אך איך יוגד
כל המכאוב
וכל האהבה
הן זה אותו הנגב?
הן זה אותו הבית?
וחלקכם כבר לא יוכלו לשוב
ואיך יקרה, ואיך יקרה
ואיך יקרה עדיין
שהחיטה תצמח לה שוב?
ואיך יקרה, ואיך יקרה
ואיך יקרה שעדיין
שהחיטה תצמח לה שוב
עדות
בשמחת תורה תשפ"ד איים האויב להפוך את הגן הפורח חזרה למדבר שממה. בשבת השחורה הוכרזה מלחמה על הבית. אל מול המתקפה האכזרית התוודענו למאות מעשי גבורה והקרבה, רגעי אימה והישרדות.
נשמע מספר עדויות מהתופת:
עדות: עמית מן, פרמדיקית במד״א, בת ,22 מנתיבות, נהרגה בעת מילוי תפקידה.
עם הישמע האזעקות מיהרה עמית למרפאת קיבוץ בארי, לשם הגיעו הפצועים הראשונים. כפרמדיקית מד"א עמית עסקה עד לרגעיה האחרונים במתן סיוע רפואי. שש שעות, תחת אש, זעקה לחילוץ ולסיוע מבחוץ. כשפרצו המחבלים כלי הטיפול עדיין היו בידיה. המחבלים ירו ללא הבחנה במגישת סיוע במדי מד"א ובפצועים חסרי ישע.
עדות על: שלמה רון ז"ל, ממקימי קיבוץ נחל עוז, בן 85 בהרצחו, הציל את חנה אהובתו, את בנותיו, את נכדו ואת המטפלת שהיתה לצידו.
שלמה התיישב בסלון, ישב לו לבד בכורסא. חשבו שהוא בודד וערירי. הם ירו בו צרור. ככה הוא הציל אותנו. מכיוון שהמחבלים ראו דרך החלון איש זקן מת בדירה ריקה, הם לא נכנסו, והמשיכו הלאה. אני בטוחה שהוא עשה את זה במודעות מלאה. מילותיו האחרונות היו: "חנה'לה תסתתרי, אני שומר עליך". ניסינו לקרוא לו שיכנס איתנו לממ"ד, אך הוא התעקש להישאר בסלון
עדות: טלי חדד, תושבת אופקים בת 48, שלחה את בנה החייל להציל אנשים בעיקר והלכה בעקבותיו לפנות פצועים.
טלי חדד בת 48 מאופקים הייתה בשבת האחרונה בביתה יחד עם בנה איתמר חדד, לוחם בצה"ל. לאחר ששמעו יריות טלי אמרה לבנה: "קח את הנשק שלך ולך להציל כמה שיותר אנשים". טלי לא יכלה לשבת בבית בחיבוק ידיים, התניעה את הרכב ונסעה בעקבות בנה להציל חיים. "הפצוע הראשון שמצאתי היה לצערי בני איתמר, פיניתי אותו מיד למד"א וחזרתי להמשיך את השליחות שלו", היא מספרת. טלי במו ידיה פינתה פצועים ברכבה, שלוש פעמים נסעה הלוך חזור, תוך סיכון חייה. היא פינתה לא פחות מ-13 פצועים למקום בטוח, ולאחר יום לחימה קשה חזרה כמו אמא לביאה להיות שם בשביל בנה הפצוע שמאושפז כעת במחלקת טראומה בבית החולים איכילוב.
"כשהבנתי שיש פצועים, החלטתי לעשות מעשה ולרוץ להביא את הרכב הפרטי שלי", משחזרת טלי. "התחלתי לרוץ כמה קילומטרים כשבדרך פגשתי בן אדם, כי כבר התעייפתי הוא הביא לי את הרכב והתחלתי להגיע לפנות את הפצועים".
"לצערי הפצוע הראשון זה היה איתמר. איתמר היה פצוע מאוד קשה, שני קליעים בבטן, מדמם, קשור ביריעות של בגדים, הרגל מדממת, הילד היה ממש במצב רע, פיניתי אותו ועוד כמה פצועים למד"א שבכניסה לעיר שמתי את איתמר ואמרתי לו 'אני משאירה אותך לבד, לך תטפל בעצמך, אני חוזרת, יש עוד הרבה פצועים, צריך לפנות אותם. אין לנו סיוע, אין לנו מי שיפנה אותם. מד"א לא נכנס ללא מיגון...חזרתי עם הרכב, הביאו לי עוד פצועים לרכב. התחלתי פשוט נסיעה בתוך העיר, שהייתה מפחידה ומטורפת, על מנת להציל חיים."
עדות: יוסוף אלזיאדנה, נהג הסעות מרהט, הסיע מבלים למסיבה ברעים
הצעירים שהסעתי התקשרו אליי בשש בבוקר וביקשו שאגיע לאסוף אותם כי יש אזעקת צבע אדום. באזור קיבוץ בארי אני שומע יריות מעל הראש שלי. עצרתי, ירדתי מהאוטו ושכבתי על האדמה. תוך כדי, החבר'ה מהמסיבה מתקשרים אליי לחוצים וצועקים 'יורים עלינו'. קמתי, לקחתי את עצמי בידיים ונסעתי כשיורים עלי. כשהגעתי למקום ראיתי אלפי אנשים רצים מבוהלים לכל הכיוונים כשיורים עליהם, אך לא ברור מאיפה היריות. הכנסתי 30 אנשים לרכב והתחלנו לברוח משם. בדרך ראיתי צעירה שנורתה ברגלה ועצרתי לאסוף גם אותה, כשכל העת שורקים מעל הרכב כדורי המחבלים. עד שיצאנו מאזור הסכנה. אני אזרח ישראלי גאה. אנחנו נמשיך לחיות בכל מצב כעם אחד, במלחמה ובשלום.
עדות על: סנ"צ אבי עמר ז"ל, קצין בכיר ביחידת יואב של משטרת המחוז הדרומי, נפל בקרבות מול המחבלים בקיבוץ בארי. עמר היה אב לשישה - הגדולה בת 22 והקטנה חגגה אתמול (יום ראשון) יום הולדת 7 בלי אבא, שלא זכה להיות ביום השמח של בת הזקונים שלו.
סנ"צ עמר, שהתגורר במושב עוצם, התעורר ממטחי הטילים והאזעקות ביום שבת לפני שבועיים, כמו מאות משוטרי המחוז הדרומי שגרים בעוטף ויישובי הדרום. הוא חבר למפקדו, נצ"מ אבי לוי, והצטרף ללחימה בעיר שדרות וגם בתחנת המשטרה שבה נפלו שמונה שוטרים בקרבות מול 25 מחבלים שחדרו לתחנה מצוידים בכוח אש מטורף.
"התמונה האחרונה של אבי מתארת בדיוק מי זה אבי הלוחם שאיבדנו. מצד אחד הוא עוטף ומחבק בחוזקה ובעוצמה את לוחם צה"ל שנכנס להלם קרב, ומצד שני הרבה רכות. אני רואה בתמונה את אבי אחי שכולו לב, שמעניק בועה ורוגע ללוחם צה"ל, בתוך כל הכאוס והירי של המחבלים בשבת השחורה".
עדות: אמרי בונים, בן ,41 חבר כיתת הכוננות, קיבוץ רעים.
כשאתה רץ עם החבר שלך יש תחושה שנלחמים על הבית. על כל מה שהבית מסמל לנו – כי קיבוץ זה בית. נלחמים על המקום בו מגדלים את הילדים. נלחמים על פינת החי, על מגרש הכדורגל, על החינוך, התרבות. זו מלחמה על הבית במובן הכי רחב אבל גם בדברים הכי קטנים. אני פונה לקהילת רעים היקרה, לאנשי אשכול והנגב המערבי, לקהילת ישראל: כשנחזור לקיבוץ נקים פה את הכל מחדש ונראה לכל העולם איזו קהילה נהדרת אנחנו. ולמי שזה לא ברור, אנחנו ננצח.
נחמה | רחל שפירא
ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות.
שלווה מופרת
וכבר אחרת
ואין טעם לכסות
כי בפתח נכנסות -
התמורות.
מי שצמא לכל מחווה של חסד,
אוזנו תופסת -
איך הקריאות חוצות את הרחוב
שואל עדיין
שואל מאין
כן, מאין כוחות לשאוב.
זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה.
מי שחווה את בערת הקיץ,
ליבו לבית
ופני הנוף ראי לחרדותיו.
את מי ישביע
את מי ירגיע
ועל מה יתפלל עד סתיו.
שיר למעלות / תהילים קכ"א
שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה– עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן– שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.
לשלומם של החטופים והנעדרים
מזה 30 ימים ולילות מאות נפשות נתונות במצב סכנה בידי אויבנו. לא נשקוט עד ישובו בשלום לביתם.
בראשית י"ד, י"ד-ט"ו
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם.
ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים:
שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים; ועומד בסכנת נפשות.
והמעלים עיניו מפדיונו – הרי זה עובר -
על "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז)
ועל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, יז)
ועל " ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח)
ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
רמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י)
תפלה לשבויים
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַזֵּק וְתִשְׁמוֹר וְתִנְצוֹר אֶת אֲחֵינוּ בֵּית יִשְֹרָאֵל, הַשְּׁבוּיִים וְהַשְׁבוּיוֹת, בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בַּעֲבוּרָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, יִשְׁמְרֵם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וִישִׁיבֵם מְהֵרָה לְחֵיק מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, ונֹאמַר אָמֵן.
אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שער סיום
תקווה שהבנים ישובו לגבולם, שנשוב לאדמתנו השדודה, ונשב עליה לבטח ובשלום לדור דור
התנערי מעפר קומי / הרב חיים סבתו
מכת אויב קשה ואכזרית הוכינו. היגון עמוק. האבל הכאב והצער שורטים את הלב כמעט ללא נשוא. העיניים בדמעות נמלאו. מוסיף על כך הכעס והאכזבה הקשה מהמחדלים, מוסיף לכך העצבות שתפילותינו ותחינותינו בימים הנוראים לא שברו מחיצות שמים, ושמחת התורה הפכה לאבל.
אבל אנו חייבים לזכור: עצבות אינה דיכאון וכאב אינו ייאוש.
עצבות וכאב יכולים להיות אבני בניין, ואילו ייאוש משתק הוא, ודיכאון הרסני הוא. אדם צריך להכיל בתוכו כאב וצער עמוק עם יכולת התנערות מעפר, וגילוי תעצומות רוח.
לא תעצומות הנובעות מיהירות מטופשת, ומגאוות שכרון כוחי ועוצם ידי, אלא הנובעות מהרוח הפנימית של עמנו. תעצומות הנובעות מאמונה עמוקה.
ובפרט לקראת מערכה עם כוחות רשע, תעצומות הרוח הכרחיות לניצחון. אל ירך ליבנו, אל נערוץ ואל נחת.
.....
אדם נבחן בשעת משבר, ואומה נבחנת בשעת משבר. בשעה קשה יכול הוא ליפול חלילה למעמקי הייאוש, ויכול הוא להתנער כארי מעפר, ולשאוב בענווה כוח ותעצומה מהרוח הפנימית, מהמוסר והאמונה של עמנו. בכל דור ודור עמדו עלינו אויבים אכזריים להשמידנו, וצור ישראל וגואלו מצילנו מידם.
עין במר בוכה ולב אמיץ .
ליבנו נקרע מכאב אחינו בני הדרום, אבל רוחנו איתנה להתנער מעפר, להילחם ולנצח ולקומם יחדיו את מדינתנו היקרה בשלום ושלוה.
התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי.
מקור המבוכה בחשבוננו | אהרון דוד גורדון
החיים, באין להם מקום ליצור בחיוב, מבקשים ומוצאים להם מקום ליצור בשלילה. אבל אין הייאוש בא בשעה שהחיים – חיי האדם או חיי האומה – בסכנה. בשעת הסכנה אין מקום לייאוש (עם ישראל, למשל, לא בא לידי ייאוש, לא מפני שלא היה בנשמתו די עומק בשביל הייאוש, כי אם מפני שהיה בו דבר יותר עמוק מן הייאוש, מפני שהיה בו די חיים, שדרשו ממנו תמיד לעמוד על נפשו). החיים עמוקים מכל ייאוש, עשירים מכל ייאוש ומלאים גבורה יותר מכל ייאוש, ודווקא בשעת הסכנה הם משפיעים על העומד בסכנה – האדם או האומה – שפע חיים, גבורה, עומק חיוני, במידה כזו, שהוא עושה לפעמים נפלאות, אשר בשעה אחרת לא היה מסוגל לעשותן.
עם סיום האזכרה, אנו מבקשים לשאוב כוחות מדורות העבר שקמו מהאפר ונבנו מחדש
בשנת, 1950 לאחר מלחמת העצמאות, חגג קיבוץ בארי לראשונה את חג הפסח בנקודת הקבע שלו. הגדת הפסח של אותו החג הסתיימה בשורות הבאות:
"דומם אך לא רגועים נקשיב להדי הקרבות הנטושים אי-שם על פני תבל. בציפייה חרדה נערוג ליום בו ניתן את ידנו למאמץ השחרור הגדול, לבנות עולם חדש עלי חרבות. יום זה יבוא, והיה מפעלינו הזעיר פה בנקודתינו הנידחות, נדבך לגאולת העם והעולם."
זמן שבור / יחזקאל רחמים (2018)
וְעַכְשָׁו זְמַן שָׁבוּר
וּבָרוּר שֶׁמִּכָּאן חַיָּבִים
לְחַשֵּׁב נְשִׁימוֺת.
גַּם עֵץ נֶעֱקָר,
שֳׁרָשָׁיו מְגַשְּׁשִׁים
בֵּין סִדְקֵי אֲבָנִים,
נִמְתָּחִים
לִינוֹק לַחוּת
קְלוּשָׁה
מֵרֶגֶב אֲדָמָה,
לִשְׁאֹב
אֶל קִרְבָּם
כָּל מָה שֶׁמּוּכָן לְהַגִּיר
בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת,
רְסִיסִים שֶׁל תִּקְוָה
עֲמוּמָה,
אוֹ אֲפִלּוּ
שְׁיָרֵי נֶחָמָה.
לשירת התקווה הקהל יעמוד.
תודה לכולכןם על שאתן כאן. מתפללות לימים טובים, שקטים ובטוחים יותר.
אם יש פעילויות, ד"שים, סיפורים, תמונות וכו' שתרצו להביא לעלון, מוזמנות לשלוח לדוא"ל psigmahlash@drorisrael.org.il או לפנות לאחת מחברות הצוות:
יוני כרמל, אופק. ניצן רוזנוקס-זיו, ראשית. צרויה עזוז, המעצבים. גל פורת, מעיין, מחל״ש תנועת הבוגרים-מרח״ב. טל רתם, המעצבים. סתיו מיטב, כיסופים. איתי אמדורסקי, קשת.
