עלון דרור ישראל
יום שישי | י"ט בחשוון ה'תשפ"ד | 3.11.2023
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים
דברי פתיחה
למעגלי החיים הבוגרים
מלחמת חרבות ברזל
מלחמת חרבות ברזל
לשבת הזו, החלטנו במערכת העיתון להקדיש את כל סיפורי הנעשה בתנועתנו לסיפורים על ההתמודדויות השונות של חיינו האורגניים, של חיי הקבוצה, ההתאגדות, הקיבוץ, עם המלחמה.
לספר את הסיפורים של ההתמודדות השתפנית במערכה קשה זו. המלחמה מטלטלת את החיים והבחירה לאחוז בהם ביחד, בצורות ובכלים השונים והמשתנים, גם היא בחירה לבקש את החיים.
מאחלות לימים שקטים ובטוחים יותר,
צוות העלון.
גיליון שבת י"ט בחשוון
הולכת לצלם את פעילות הגנים בבארי. יש שם עוד צוותי צילום בלובי, ואני הולכת לסדר את הציוד שלי לידם. לידי יושב גבר צעיר. הוא שואל אותי מאיפה אני.
"דרור ישראל", אני עונה. "ואתה?" (כי חשבתי שהוא גם צלם)
"בארי"
"אה, אז אתה אורח במלון".
הוא מחייך אליי חיוך של בין חוסר אונים להשלמה, "זה הבית".
במלון שלנו, בו יש מעל לאלף ממפוני שדרות, אני עולה במעלית עם שלושה ילדים. הגדול שואל את הצעיר משהו (לא זוכרת מה), והצעיר עונה: "אני לא יכול. ההורים שלי בבדיקה, הם לא בבית". כשהוא אומר "בית" הוא מתכוון לחדר במלון. אני חושבת שזו התייחסות בריאה, ביחס למצב, אבל בתכל'ס, מה אני מבינה. אני רק יכולה להיות עצובה על הילדות שלו, ושל כולנו. כשאנחנו יוצאות מהמעלית, איתנו באותה הקומה יוצאות עוד שתי נשים. אנחנו מדברות איתן שיחת חולין על כמה חם בים המלח. אנחנו מגיעות לחדר המלון שלהן. הן נעצרות ושואלות, "באיזה חדר אתן גרות?"
מאוחר יותר, במקרה בעוד נסיעת מעלית, אני פוגשת שוב את שלושת הילדים. הפעם יש איתם אשה מבוגרת. "אתם רוצים לחזור הביתה?" היא שואלת.
"למלון?" שואל הצעיר.
"לא. הביתה"
"לחדר?", הוא עדיין לא מבין.
"לא. הביתה"
"נו, לשדרות", מתעצבן הגדול.
"אה. כן". אומר הצעיר.
"אני לא רוצה", עונה הילדה. "יש שם טילים"
פנינה, סאשה ואלבינה יושבות ומדברות. כמו בכל יום. מתישהו, מישהי מהן אומרת (אני לא זוכרת את ההקשר המדויק, אבל על מפוני שדרות): "אם הייתי במצב שלהם...", ומישהי קוטעת אותה: "את במצב שלהם!".
ידעתי להגיד קודם שאין להן בית, אבל אני חושבת שרק היום, אחרי שיחה קשה עם פנינה, הפנמתי את זה באמת. יש לנו חברות קיבוץ בלי בית. הן לא יכולות לחזור לשם בסופ"שים, הגינה של פנינה, שרק לפני חודש היא כל כך שמחה לחדש אותה לקראת החורף, נובלת לאיטה, אפילו כביסה זה מורכב לעשות פה. בלי בית.
פנינה ואני נוסעות למעלה החמישה למשפחה שלה. בדרך עוברות במבשרת ציון, בשכונה של בניינים גבוהים. משהו מרגיש לי מוזר ופתאום אני קולטת מה. אני לא מבינה למה אין שלט עם שם המלון מתנוסס על הבניינים. אחרי כמה ימים של להסתובב רק באיזור מלונות ים המלח, בתים בלי שלט עליהם נראים לי חריגים.
בפעילות קבוצת הזקנים, יוליה וליה שואלות אותם מה המקום האהוב עליהם בארץ. כולם אומרים ששדרות. זה הבית.
בהקשר של פרשת השבוע, שהייתה, פרשת "לך לך": היא נפתחת במילים הללו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ ואֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה." ה' מבקש מאברהם לעזוב את ביתו, את כל מה שמוכר ואהוב. אברהם הצליח, לאחר תלאות רבות, לבנות את ביתו, בארץ אחרת. מקווה שנצליח גם אנחנו. לא במקום אחר, אלא באותו מקום לו אנו קוראים עכשיו "בית".
לאחר שהות של כמעט שבוע במלונות בים המלח, ארבעה (סיפורים על) בתים וגעגוע
עטר ברמן | קיבוץ קבוצות קשת
שנת HDNA בקיבוץ עין השופט
פנינה ואלבינה במלון רויאל, ים המלח
חניכי שנת מ-HDNA בעין השופט
.jpg)
להיות מדריכה של חניכים מחו"ל בשבועות האחרונים זו משימה לא פשוטה. לנסות לגרום לחניכים להרגיש בטוחים, להבין את המצב ומה קורה, לעזור להם להתמודד עם ההורים שלהם שרוצים שהם יטוסו הביתה, לעזור להם התמודד עם הצער, ולעזור להם לתקשר עם החברים שלהם באינסטגרם - המקום בו הם חווים אנטי-ציונות ואנטישמיות – כל אלה מהווים תפקיד הדרכה שאף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי ממלאת. זה שהם ואני בדילמות דומות, רגישות ורגשות דומים, היה לי קשה מאוד. ההורים שלי בקשו ממני להקדים את הטיסה שלי לאוסטרליה ולחזור הביתה. החברים שלי שם דואגים לי, הם עצובים בשביל הציבור הישראלי, מפחדים מעליית האנטישמיות, אבל גם משתתפים בהפגנות סולידרית עם העם הפלסטיני.
אני מסתובבת בלב כבד, מתאבלת, מפחדת, ובעמדה שמעולם לא הייתי בה. בפעם הראשונה בחיי, הסכסוך והטרור בישראל הן תופעות שאני חלק מהן, חווה על בשרי, ולא סתם רואה אותן בחדשות או באינסטגרם. בפעם הראשונה אני מרגישה לעומק חלק מהחברה ישראלית, וחלק מהעם היהודי. חלק מהאבל והפחד הקולקטיביים אבל גם חלק מהכוח ומהחוסן. אני רואה, שומעת, מרגישה ומבינה את החיים והאנשים כאן יותר משהבנתי והרגשתי עד היום.
בעוד הכאב עצום, יש גם רגעים של תקווה בחברה הישראלית, תקווה בזכות החברה הישראלית. יש פה תחושה חזקה של חוסן חברתי ואני חווה אותה כל יום. היא נותנת לי רגעים קטנים של אור. החניכים שלנו בשורשים (הפרק הראשון של שנת ההכשרה של הבונים דרור) נמצאים בקיבוץ עין השופט, שהוא מקום בטוח, ואני מרגישה כל כך ברת מזל שהחניכים בטוחים שם. שהם מרגשים בטוחים מספיק להמשיך עם תוכנית שורשים ושהם רוצים להישאר בישראל למרות המצב כאן ובקשות ההורים שלהם. הקיבוץ פתח את שעריו לאירוח משפחות מפונים מהדרום והצפון שצריכות מקום בטוח, ופתאום יש פה הרבה ילדים בלי בית ספר. לחניכים שלנו אין הרבה ניסיון בהדרכה וגם לא עברית כל כך טובה, אבל הם החליטו לעשות פעילות לילדים בקיבוץ. לראות את החניכים שלי פוגשים חניכים, משחקים איתם ורוקדים איתם ועם המשפחות שלהם מילא לי את הלב בכל כך הרבה אור – החניכים שלנו לקחו חלק קטן בבניית התקווה והחוסן של החברה הישראלית.
שאלתי את עצמי: למה שורשים? למה להדריך דווקא חניכים מצפון אמריקה, מ-HDNA, בתקופה הזאת? האם יש דברים חשובים יותר שאני יכולה לעשות עכשיו עם הזמן שלי? חניכים אחרים שצריכים את הדאגה והטיפול שלי יותר? אני עדיין חושבת על התשובה שלי, אבל מה שאני יכולה להגיד בביטחון זה שלראות את החניכים שלי ממשיכים בתוכנית שורשים, ולהדריך אותם בזמן הזה היה לי משמעותי וחשוב, וגם להם. חשוב עתה יותר מאי פעם לקיים קשר חזק בין ישראל ליהדות הגולה. והחניכים האלה יהיו המנהיגים והמקשרים בין התנועות שלנו, אלה שעוזרים לבנות עם יהודי חזק.
על הדרכת שנת הכשרה להדרכה ועלייה, הבונים דרור צפון אמריקה
ננסי קושן | התאגדות אלומות
הילדות של החברות מקיבוץ קשת בפ"ת ביצירה במקלט
הילדות של החברות מקיבוץ קשת בפ"ת ביצירה במקלט
(קצת רקע: בתחילת המלחמה החלטנו בפתח תקווה לקיים סוג של מסגרת עצמאית לילדימות שלנו. במקלט השכונתי עשינו פעילות לפעוטות ובמקביל לה מרחב משותף לטיפול בתינוקות. את הפעילות לפעוטות הפעלנו ברוטציה בין ההורים הפנויים יותר כדי לאפשר לאמהות חדשות להיות עם התינוקות שלהן וכדי לאפשר לכולנו לעשות משימות שגרה וחירום).
אנחנו לא יודעים להגיד לילדים מתי תהיה אזעקה או מתי אבא שלהם יחזור מהמילואים אבל אנחנו אומרים להם שמעגל בוקר הוא תמיד באותה השעה ושאחרי ארוחה תמיד מורידים את הכלים וכמה אנחנו אוהבים אותם.
אנחנו לא יודעים להגיד אחד לשני כמה זמן זה יימשך או אם תהיה כניסה לעזה או אפילו שהכל יהיה בסדר בסוף אבל אנחנו אומרים מי יקנה עוד גבינה לבנה ומי יחליף בשלישי ושנהיה בזה ביחד.
אני בחרתי לקחת את האי היציב הקטן הזה ולנסות להוביל עליו את המהלך החינוכי: לתכנן את השבוע ולקנות את האוכל ולכתוב את הנהלים ובעיקר להיות הרבה במקלט כדי ליצור מפגש משמעותי ורציף עם הילדים וההורים.
אני וכולנו בוחרים כל יום מחדש, וכלפי כל הילדים, לחבק כשאמאבא הולכים או כשנופלים או בלי סיבה מיוחדת. כל יום מחדש לשאול ולפרגן ולהזהיר ולהזכיר. כל יום מחדש לרקוד את "בייבי שרק" בכוונה מלאה ולנקות פלסטלינה וקטשופ ובוץ.
לדעת שהילדים שלנו מאושרים ובטוחים ומוקפים באהבה... זה כבר לא כל-כך קטן.
לאט לאט גם משפחות מהשכונה כבר יודעות שהמקלט פתוח ומזמין ומתי כדאי לבוא ושצריך להשאיר נקי כי המצב של האי הזה זה לגמרי עלינו.
יש אינספור דילמות במפגשים האלה עם הילדימות ועם עצמנו ועם השכנים שלנו... וזה לא תמיד קל אבל ברוך השם שיש לנו אותן.
*יום אחרי שכתבתי את זה החזירו בפתח תקווה את המסגרות לגיל הרך והפסקנו את הפעילות. החלטתי להשאיר את זה כמו שכתבתי לתיעוד של רגע מסוים.
מסגרת הילדימות בפתח-תקווה
תומר ריבלין | קיבוץ קבוצות קשת
חומרים לקריאה ביחד ולבד - לקראת השבת
השיעור השבועי, פרשת וירא / סיון רהב מאיר
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. את הסיפור הזה לומדים דורות על גבי דורות של ילדים בגן הילדים. הוא בעצם הבסיס לכל החסד וההתנדבות שאנחנו רואים כעת בעם. אברהם אבינו, אבי החסד של האומה, יושב ביום חם מאוד בפתח האוהל, זמן קצר אחרי שעבר ברית מילה. במקום להתאושש מהכאב ולנוח הוא יוצא החוצה. למה? הפרשנים מסבירים, וצורבים את התשובה גם בנו: כי הוא רוצה להכניס אורחים לביתו. הוא לא צמא למים אלא לחסד. הוא לא רעב לאוכל אלא לעזרה לזולת. הוא לא רוצה לנוח כדי להתמלא בכוחות אלא להיפך, הוא צריך לפעול ולעשות כדי לקבל כוח.
חוסר היכולת שלו לתרום לחברה אפילו מצער את אברהם. רש"י כותב שאלוקים "ראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים". כלומר, אלוקים ממש שולח אליו שלושה אורחים כדי לשמח אותו. אנחנו רואים את הרוח הזו כיום בישראל. את הרצון לקום בבוקר ולסייע איפה שרק אפשר. את הצער כשאי אפשר לעזור.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. כשאברהם רואה שלושה אנשים שאולי צריכים עזרה הוא לא הולך אליהם, הוא רץ. כשיש דבר טוב לעשות, לא מתמהמהים.
על פרשת השבוע, וירא / לי חכם | קיבוץ קבוצות קשת
בסיפור תיבת נוח (שהיה לנו לא מזמן) אלוהים לא מרוצה מהתנהגות בני האדם, ומחטאיהם, ומחליט למחוק הכל באמצעות המבול. הרעיון הוא להתחיל את האנושות מאפס, מהתחלה, רק שהפעם גרסא יותר מוסרית ומוצלחת. הרעיון הוא להיפטר מהאנשים הרעים ומההרגלים הרעים, ולהשאיר חברה של צדיקים. אבל עד מהרה אלוהים והקורא מגלים שזה לא עובד ככה, ושוב מתפתחים הרגלים רעים וחברה מלאת חטאים. אלוהים מחליט לחסל את סדום ועמורה כי אלו ערים חוטאות- {כ} וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
אברהם אבינו מתווכח עם אלוהים על מספר הצדיקים שעליו למצוא בסדום על מנת שאלוהים לא יחריב אותה. זה אחד הסיפורים הידועים והמרתקים במקרא, סיפור שהפך לאות ולמופת לחוצפתו של אברהם, אבל גם ליכולתו של האדם לשנות את גורלו של העולם בו הוא חי. "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה", מזהיר האדם את אלוהיו. "לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע? חָלִלָה לָּךְ. הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
אברהם מתנגד לרעיון של למחוק חברה שלמה בנימוק שאולי יש שם כמה צדיקים.
כל תיאוריה שרוצה למחוק את הקיים היא אכזרית ואינה ברת קיימא. צריך לעבוד עם מה ומי שיש. מפה תצמח מהישועה, לא משום מקום אחר. מהאנשים הפשוטים, ממערכות מסורבלות, ויומיום אפור. אין דבר כזה דף חלק. אנשים וחברות הן דף עם מלא ציורים, חריטות, ושכבות. צריך לגשת לאותן חברות עם הרבה חזון ועם זאת עם הרבה חמלה והערכה לקיים, ולניסיונות החוזרים.
המורה שלי לאומנות ביסודי לימד אותי, שכשאני מציירת ציור שאני לא מרוצה ממנו, לא לזרוק ולהתחיל מהתחלה, אלא לשים בצד לכמה זמן ואז לגשת עם מצב רוח אחר, להוסיף ולשנות. הדרך להתפתחות, לפי מה שהבנתי ממנו, לא נעוצה בהתחלה חדשה והפעם מוצלחת, אלא בניסיונות חוזרים וקוים נוספים על, בין, וליד הקווים והכתמים הקיימים.
הלוואי שבתקופה הזו נדע ליצור ולקום מתוך הקלקול.
ציירה: יובל לירן, שחריה
עמרי (מימין) יחד עם נאור מהמחלקה שלו
שלשום בבוקר קמים בשטחי הכינוס וממשיכים לעשות את משימות האבטחה שקיבלנו. בין החברים במחלקה עולות כבר התחושות. האם המשימות באמת חשובות? ואללה, לא מרגיש ככה - ואצלי, תחושה של להתבאס שלא עושים משהו משמעותי מספיק, שמתערבבת עם תחושה של שמחה שאנחנו לא בעזה כרגע, שמתערבבת עם תחושת אשמה על זה שאנחנו שמחים שאנחנו לא בעזה...
בערב של אותו היום, אחרי 3 ימים בשטחי כינוס מגיעים למושב ברכיה, מקלחות וכו', הולכים לשתות בירה בפיצריה שנשארה פתוחה במושב - פתאום תחושה של בית, של רוגע ושפיות מסויימת. אמורים להיות במושב 24 שעות, שזה הכי הרבה זמן שלא היינו בו בשטח עד כה.
שעתיים אחרי שמגיעים, מקפיצים את הקצינים שלנו בחזרה לשטח להורדת פקודה במפתיע - פתאום, תחושה של לחץ ובלבול. למה הקפיצו אותם? מה רוצים? איך זה ישליך עלינו? בלי להסכים על זה מראש, כולם פורשים לישון מוקדם מתוך הנחה שיש מצב שה24 שעות האלה יהפכו לביקור קצר מהמתוכנן, ולא יודעים מתי יעירו אותנו ולאיזה סיבה.
קמים בבוקר. הקצינים חזרו והם ישנים - שוב חוזרת תחושה של רוגע מסויימת. מישהו אומר שהם חזרו בשש בבוקר מה שאומר שלפחות לכמה שעות הקרובות אנחנו פה. תיכף נגלה שהם עשו גיחת היכרות בעזה, היכרות עם שטחי הלחימה ועם המשימה הגדודית שאולי נחבור אליה בעתיד. והנה, שוב תחושה של לחץ שמתערבבת עם תחושה של, אוקיי... אולי בסוף כן יפעילו אותנו למשהו חשוב, שמתערבבת שוב עם חוסר רצון ואשמה על חוסר הרצון וחוזר חלילה...
אני מבין שיש לי כמה שעות שאולי אצליח קצת לעבוד - נוסע לארומה באשקלון לעבוד על המחשב. סגור. מצפין לאשדוד, יושב בארומה שפתוח כרגיל. אנשים עם לפטופים, עובדים שותים קפה. שוב שפיות משונה של יקום מקביל של לפני ה7.10. רואה את הכיתוב על המסך של ארומה - קפה חינם לכוחות הביטחון. נחמד. המסך מתחלף - תמונה של עובדת הסניף שעדיין נעדרת, מבקשים מכל מי שיש לו מידע עליה שישתף. הכל זוועה. שום דבר לא שפוי.
אחרי שעה על המחשב מתחיל מטח על אשדוד. אין מיגון מתאים ויש הרבה לחץ מובן. אני מבין שאני לא אצליח באמת לעבוד וחוזר למושב.
אחה"צ חוזרים לשטח ללילה, אמורים לתפוס משימות ולחזור למחרת למושב. קצר, נחמד. קמים בבוקר לשיחת מחלקה, מדברים על התחושות של חוסר המשמעות ועל ההתמודדות איתן. דוד המ"מ מאשר את כל התחושות ואומר שיש פה אנשים עם משפחות, ואנשים צעירים, אנשים שצמאים להיכנס לעזה, ואנשים שמפחדים מזה מאוד. הכל לגיטימי, ואם מישהו מרגיש שזה לא מתאים לו, מכאן או מכאן, אז אף אחד לא ישפוט, לפחות במחלקה. עוד קצת טרוניות על זה שמרגישים שלא נעשה כלום במלחמה חוץ מלאכול ולהשמין, וחוזרים לשמירות.
השעה 17 מגיעה ואני יורד משמירה. האוטובוס אמור לקחת אותנו תיכף בחזרה למושב. אחד החברים אומר לי שלא נוסעים לברכיה ושעכשיו כל אחד צריך ללכת לחתום על רימונים וטילי לאו, ולוודא ציוד לחימה. אני אומר לו סבבה אחי, מה שתגיד... ושאר החברים אומרים שהוא לא מסתלבט. יש פקודת התראה ואולי יפעילו אותנו ליעוד שלנו מעבר לגדר. הולכים לחתום על רימונים. אני שונא את התחושה של רימונים בידיים שלי, זה מרגיש לי הכי לא נכון בעולם, אבל מה לעשות.
החושך יורד ומחכים לדעת מה קורה, האם באמת ומתי. עוד מצוק איתן אני זוכר את החוויה הזו של ההמתנה כבלתי נסבלת. פותחים פק"ל קפה ושומעים מוזיקה ליד הנגמ"שים. שרים קצת שירים ומעלינו יירוטים של כיפת ברזל. אזולאי מוציא בקבוק עראק ומוזגים כוסית קטנה. מישהו מבקש מחג'ג', ותיק המחלקה, לברך, אבל בדיוק שומעים על החבר'ה מגבעתי שנפלו בקרב היום. חג'ג' אומר בשקט, מה יש לברך? שנהיה בריאים, שנעמוד במשימה, ושיחזרו כל מי שבעזה בשלום. שותים. העראק מאוד חריף.
דוד המ"מ חוזר ואומר שחוזל"ש לבינתיים. היום נחזור לישון בברכיה עם כל התחשות כולן. וכמו תמיד, על מחר כבר נדבר מחר...
48 שעות של מילואים
עמרי בן חורין | קיבוץ קבוצות קשת
מהמילואים
צוות גן דרור (גם ענת שמדריכה במצפה רמון!) רוצה לשלוח דרישת שלום, חיבוק חם ואוהב לשובל היקר! ששומר עלינו ועל מדינת ישראל כולה בחרמון הרחוק. הרבה הרבה אהבה!💙💙💙💙
ד"שים
דרישת שלום לנוי ועודד ששומרים עלינו בגבולות. אתם אחלה, כל הכבוד. וגם רועיקי עם השפם, אבל הוא פה כרגע.
איחולים לבביים למיתר ועומר על הולדת הבת: ניר פלדמן-שביט. אוהבים אותך יא תותחית.
מפלשת.
קן טל אל יצא להתנדב עם מפונים ופגשו את המדריך שלהם חייל פרק המשימה קורן.
צוות הרכזים של משגב ומחוז גליל מוסרים ד"ש גדול! לקורן ולכל גרעין מרום.
ד''ש חם ממור שבתאי לכל קבוצת המקום, התאגדות מעיין, שפרוסה בצפון, המרכז והדרום, בחזית הבטחונית ובחזית החברתית
שבת שלום! ♥
מוזמנות ומוזמנים, לאחר ארוחת שישי או בכל זמן אחר, לעשות יחדיו את 20 השאלות לשבוע זה, שהכינה מור ברוך (מוש) מהתאגדות מעין.
עשרים שאלות לשבת זו
תודה לכולכןם על שאתן כאן. מתפללות לימים טובים, שקטים ובטוחים יותר.
אם יש פעילויות, ד"שים, סיפורים, תמונות וכו' שתרצו להביא לעלון, מוזמנות לשלוח לדוא"ל psigmahlash@drorisrael.org.il או לפנות לאחת מחברות הצוות:
יוני כרמל, אופק. ניצן רוזנוקס-זיו, ראשית. צרויה עזוז, המעצבים. גל פורת, מעיין, מחל״ש תנועת הבוגרים-מרח״ב. טל רתם, המעצבים. סתיו מיטב, כיסופים. איתי אמדורסקי, קשת.
