עלון דרור ישראל
יום חמישי | י"ח בחשוון ה'תשפ"ד | 2.11.2023
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים
דברי פתיחה
למעגלי החיים הבוגרים
מלחמת חרבות ברזל
מלחמת חרבות ברזל
בשבוע הראשון למלחמה הייתי בבית, אחוזת אימה כמו כל עם ישראל. צמודה לטלוויזיה, וכשלא מול הטלוויזיה אז מול הטלפון. היה ברור שלא מחזירים את הגרעינרים למועצה.
ביום ראשון (שאחרי השבת ההיא) ישובים מהמועצה כבר התחילו להתפנות עצמאית, לאחר המלצת המועצה. יישובי קו ה-2 קילומטר מהגבול פשוט ארזו את עצמם והתחילו לנסוע להתארח אצל משפחות ובמקומות שמצאו.
בשבוע לאחר מכן, מדינת ישראל כבר החליטה רשמית לפנות על חשבונה את יישובי ה-2 קילומטר של המועצה – חניתה, אדמית, בצת וראש הנקרה. מיד התחלנו לברר עם החניכים שלנו לאיזה מלון הם מתכוונים להגיע, ויום למחרת כבר הגענו צוות חלוץ מהתנועה (רועי ויצמן, אורן אידלמן ואני) לטבריה למלונות של המפונים מהצפון להתחיל להבין מה עושים.
אני התמקמתי במלון לאונרדו פלאזה שיש בו מפונים מראש הנקרה, בצת, חניתה ואדמית. הקמנו את קהילת "לאונרדו פלאזה". בהתחלה באופן פורמלי, ולאט לאט גם את האדוות הבלי פורמליות של יצירת קהילה – ועדת תרבות, ועדת חינוך, צוות צח"י ועוד... הכניסה שלי למלון החיתה פשוטה בזכות היכרות מוקדמת עם חלק מהמפונים, ושותפות משמעותית איתם. יצרנו תחושה של ישוב בתוך מלון, לחיוב – ילדים חמודים משחקים בכל מקום, שיח קהילתי... וגם לשלילה – תככים ודינמיקות, קושי ברתימת הקהילה לדברים... וכמובן כמו בכל ישוב, עולם הילדים רוצה ומתגייס למה שרק נזמין אותו, ועולם המבוגרים דורש עבודה יומיומית. סך הכל דבר שמוכר לי.
השבוע הראשון היה מאופיין בלנסות להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות. המד"צים התרגשו ללבוש חולצות תנועה שהבאתי להם (כי הם כמובן "שכחו" להביא מהבית כמו בכל יום פעילות) וישר נכנסו להפעיל את משחק חפש את המטמון. במלונות האחרים בעיר היתה עבודת גישוש וניסיונות, שלאט לאט התחילו לשאת פירות. שאר רכזי מועצות גבול הצפון התגייסו למילואים אז את מקומם לקחו חברים שחולים על התנועה והסכימו להתייצב ולתת מה שצריך. די מהר נוצרה חבורה של רכזי עבר מבני המושבים יחד עם חברות מדרור ישראל, שיודעים לשבת ולצחוק כל ערב ולהכיר כל יום יותר ויותר.
השלב הבא היה ליצור לקהילת המלון שגרה, בנינו לו"ז פעילות ל-א'-י"א כל יום. לקטנים פעילות בצהריים, ולגדולים פעילויות בערב. שגילינו די מהר שהפעילות האהובה על כולם היא ערב קריוקי, קלף מנצח. לצורך הקמת המערכת מצאתי את עצמי נערכת ומעבירה אסיפות הורים לקהילת המלון, ממש כאילו אנחנו בישוב אמיתי ובימים נורמליים. וממש כמו בכל אסיפת הורים נורמלית עלו טענות על הנוער, ועל שוטטות, פשוט הפעם במסדרונות המלון ולא בגינות הציבוריות...
התבהר לנו שבכל המלונות אנחנו הדמויות שכולם פונים אליהם, שמזהים את החולצה הכחולה והשרוך האדום עם דמות שאולי יש לה תשובות בתוך חוסר הוודאות. תושבי המלון פונים אלי עם שאלות על תנאי הלינה, על האוכל, על נהלי פיקוד העורף ואפילו על כיוון למקומות בטבריה. זה מתאפיין בעוצמה הכי גבוהה בהגעה של דמויות ממשרדי ממשלה, שבאים וקודם כל מנסים להבין מה דעתי בכל נושא.
הגרעינרים חווים את זה הכי מוזר, הם מבינים שהמצב השתנה והשנת שירות שלהם לא תיראה אותו הדבר, אבל הם נאחזים במה שהצליח לתת להם ביטחון. אחת הגרעינריות הייתה מוטרדת מתי אפשר לחזור לקומונה כי הסנדלי שורש שלה שם, גרעינר אחר שאל אותי מה הבעיה להיות בקומונה כי זה ישוב שהמדינה עוד לא פינתה (גשר הזיו). הייתי צריכה להסביר לו שאמנם המדינה לא פינתה אותו אבל אני לא אשלח אותם למקום שאין בו ממ"ד והזמן כניסה למרחב מוגן הוא מידי... בהמשך הוא סיפר שהוא מתגעגע לחוף אכזיב ולקיבוץ, מדהים כמה הם הצליחו להיקשר בחודש וחצי.
החוויה במלון הזויה, מצד אחד כולם יודעים שאנחנו פה כי יש מלחמה, וכל דבר שכותבים שקרה במועצה מקפיץ את כולם. בשבוע שעבר אחת התושבות במלון התיישבה איתנו בשולחן ליד הקבלה ופרצה בבכי מפחד שיפול טיל על הבית שלה בבצת, כי היו שם הזעקות. מצד שני זה כמו בועה, מתעוררים ומתלבטים אם לאכול פנקייק או שקשוקה, יש בריכה, אלף משחקים, סדנת ג'אגלינג ומעגל העצמה, משחקים קצת, אוכלים שניצל וצ'יפס והולכים לישון. אני מוצאת את עצמי מתעדכנת במה קרה היום בחצות כל יום כשאני נכנסת לחדר שלי במלון.
אני יום יום מתעוררת עם לב שמתפוצץ מהרצון לדאוג לחניכים שלנו שפזורים בכל מקום, המחשבה על הקהילות ועל הישובים שלנו שלא פה במלון מעסיקה אותי מאוד. אנחנו מתלבטים כל הזמן איך דואגים לישובים שלא התפנו, איך דואגים לישובים שריקים אבל המדינה לא פינתה רשמית, איך דואגים לישובים שהתפנו למקומות מחוץ לטבריה.
הנוכחות שלנו בעיר, שמלונותיה מלאים במפונים מהצפון, משמעותית וחסרת תחליף. כל עוד מדינת ישראל תשלח אנשים מביתם אבל לא תדאג לצרכיהם הבסיסיים (מעבר לאוכל ומקום לישון בו), אנחנו נהיה פה.
ד"ש חם וחיבוק לשותפים האהובים מצוות רכזי החטיבה וחברי הצמ"ר! חיזרו אלינו במהרה 3>
ענבל גל, התאגדות שחריה, מרכזת את פעילות בני המושבים במועצה האזורית מטה אשר, ובימים אלו רכזת מלון לאונרדו פלאזה בטבריה.
פעילות בני המושבים בקרב מפוני הצפון בטבריה
ענבל גל | התאגדות שחריה
חניכי י"ב בתיכון החברתי קריות נערכים לפעילות
ענבל והגרעינרים.ות במלון בטבריה
חניכי י"ב בתיכון החברתי קריות נערכים לפעילות
אתמול, ליאורי, חניכה מי"ב שאלה אותי רגע אחרי סיכום היום "ילמדו עלינו בספרי ההיסטוריה? על מה שקורה עכשיו? על מה שאנחנו עושים?".
ליאורי היא חניכה שלנו כבר 3 שנים. אני לא יודעת לשים אצבע על מתי בדיוק היה הרגע שהיא הפכה לחניכה, מתי היא עברה את הקו הזה מתלמידה, כזו שיודעת לשרוד בתוך המערכת, לשקר, להבריז, לא לקום, להתרגל לא להשמיע את קולה, לחניכה שהיא עכשיו - חניכת י"ב, עם עוצמות מטורפות, שהגיעה באמצע מצב קיצוני, מלחמתי להקים יחד עם המחנכים שלה, בית ללמידה ומפגש לילדים ולנוער של משפחות המפונים במלון דן פנורמה בחיפה.
לא היה בי גרם של שמחה מאז השבת השחורה הזו. שבר עמוק-עמוק והתכנסות לתוך מערכת נפשית הישרדותית ותפקודית.
הצוות שלנו של התיכון נאחז בכל פירור של יכולת מפגש.
אנחנו לא מעולים בהרבה דברים, אבל העוצמה הכי גדולה שלנו זו עוצמת המפגש האנושי - הקשר, המבט בעיניים - בזה אנחנו מעולים, וזה נלקח מאיתנו.
בשבועיים הראשונים של המלחמה נפעמתי ממחנכים ומחנכות שעם לב שבור ומרוסק נלחמים על נפשם של החניכים והחניכות שלהם, על מפגש קבוצתי במחשב או פנים אל פנים. יוצאים מהבית ופועלים על-פי האינסטינקט הבריא שפיתחנו בתיכון החברתי ללכת ולהיפגש. נוסעים לביקורי בתים, נפגשים עם קבוצות קטנות בבתים של חניכים, וכל מפגש כזה מאיר בפנס קטן את הלב המרוסק והעייף.
בשבוע השני של המלחמה החלטנו להפגיש את הצוות, ידענו שאנחנו צריכים את זה, בדיוק כמו החניכים.
אבל, על מה נדבר בזמן כזה? למי בכלל יש כוח לדבר, לחשוב? המציאות כל כך שבורה. אנשים נמתחים על לשמור על הבית, על הילדים, מרגישים פחד, חרדה. יש כאלו ששוקעים. איך נפגש בזמן כזה כשאי אפשר לדעת מה יקרה גם בדקה הבאה?
החלטנו לקבוע עובדה - נפגשים! ממש פנים אל פנים, לייצר חוויה של יחד, מחזקת - אוכל, בית קפה משוחח, הרבה חיבוקים ועיניים טובות.
אני חושבת שאני מספרת את הדברים האלו, כי מה שיצרנו השבוע הוא סיפור שלם ומשותף שנוגע בנקודות העומק שלנו של התיכון החברתי - מרד אמתי אמתי במציאות הכואבת שבכל עת וזמן נותן ביטוי שונה ומיוחד לדבר הזה. וההתעקשות על מפגש ומשמעות וצוות שהוא קבוצה נתנו את הכח להקים את הדבר המטורף שיצרנו - בית ספר מקים בית ספר.
בראשון האחרון קיבלנו החלטה לתת מענה לילדים ולנוער מקיבוץ ברור חייל, שדרות ושלומי ולהקים בית ספר לכתות א'-י"ב. בית ספר חברתי כמו שאנחנו יודעים לעשות.
לא היה ציוד, גם עוד לא היה מרחב פעילות, ובטח לא כסאות או שולחנות. אבל היו צוות וחניכים שאמרו שפשוט מתחילים, כי זה מה שאנחנו עושים.
וכמו לפני אירוע מחצית, שלא ברור איך הכל יהיה מוכן, עם הרבה הרבה ידיים עובדות, והתגייסות של ההורים במלון, פתחנו ביום שלישי את יום הפעילות הראשון של "מקום לחלום" בדן פנורמה.
הכניסה למרחב הפעילות שמצאנו (במרכז המסחרי ליד המלון) היה מקושט בבלונים, וזה פשוט התחיל, קליטה, פרידה מההורים, קשיי הסתגלות, מפגש של קבוצה עם שני מחנכים - כמו תחילת שנה במסגרת חדשה.
אני הייתי אחראית על הנוער. לא האמנתי שיגיעו, וב-10:30, שלושים נערים ונערות שהתרגלו לישון ביום ולהיות ערים בלילה, שלא הייתה להם שגרה כל כך הרבה זמן, הגיעו, היו צמאים למפגש.
ביום השני והשלישי של הפעילות הגיעו חבורה חלוצית של חניכי י"ב שלנו בתיכון החברתי, ליצור יחד אתנו בתוך הבלגן והכאוס את ההתנסות הזו. ביקשנו מהם באותו הבוקר כשהם הגיעו, להיות עם עיניים פקוחות וטובות, לראות מה חסר, מה אנחנו מפספסים, ובעיקר להיות ב-כאן ועכשיו, להגביר כמה שיותר את האור.
והם באמת הגבירו את האור
התקווה היא כל כך שברירית.
המפגש האמתי האנושי הוא כזה שיכול להדליק את אש החיים, בתקופה הזו הוא להבה קטנה של קיסם. הלהבה הזו החזיקה אותי השבוע.
הייתה תחושה של כמעט נורמליות במציאות לא נורמלית בהחלט, הילדים והנוער מגיעים (אפילו כבר יש כסאות ושולחנות) ויש משחקים, ופתיחת יום, ומשחקי כדור, למידה ויצירה וממש שגרה, ומחנכים וצוות וחניכים שעושים את מה שהם פשוט יודעים לעשות.
וזה כמעט מרגיש נורמלי, כמעט מרגיש שפוי.
הקמת בית ספר לילדי משפחות מפונים/ות, התיכון החברתי קריות
רעות אביב | קיבוץ קבוצות ראשית
אתי הילסום (1943-1914) הייתה יהודיה הולנדית שנספתה בשואה. הילסום נודעה בחוש הצדק שלה ובאהבתה חסרת הפשרות לחיים. הילסום התנדבה מרצונה החופשי ללכת למחנה השילוח ההולנדי וסטרבורק. היא לא נדרשה להישלח, אך היא לא יכלה לראות את אחיה היהודים נתפסים ונלקחים ולא לצאת עימם. היא נרצחה ב-30.11.1943 באושוויץ.
שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם… ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות אשר יוכלו לשנות אותה.
אני יודעת שאלה ששונאים - יש סיבות מבוססות לשנאתם. ואולם, מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? על בשרי חזיתי שם שכל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה יהפוך אותו למדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי.
ואולם, כיצד אפשר לאהוב בכזה מצב? יש בי אהבה עצומה לבני האדם, משום שבכל אדם אני אוהבת אותך, אלוהים. אני מחפשת אותך בכל אדם, ולעתים קרובות אני מוצאת.
המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה - ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי - החיים נפלאים ונשגבים, ויבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע ועל כל זוועה עלינו לענות באהבה ובטּוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל.
קטעים ערוכים מיומנה של אתי הילסום - השמיים שבתוכי
מהמילואים
מחשבות על המילואים
מור שבתאי | התאגדות מעין
בשבת הנוראה קמתי מהאזעקות ב-6:30 בבוקר, התיישבתי מול הטלוויזיה ב-8:30 בבוקר, קיבלתי הודעת בוואצאפ בקבוצה של המילואים ב-10:30, ועד 12:00 סיימתי לבהות בפלאפון, לארוז תיק ולעשות זום קצר. ב-12:30 נסעתי לימ"חים (מחסני חירום לציוד שמוציאים בצו 8), הגעתי ב-14:00, ואני במילואים מאז. תופס גיזרה ביו"ש.
כשעליתי על הרכב בשבת לא הצלחתי לתפוס בכלל בכלל את הסיטואציה שבה אני נמצא. לאורך כל כביש 1 ראיתי רכבים בצדי הכביש וחניונים מאולתרים של מילואימניקים. הייתי עצבני, לחוץ, נרגש. ידעתי שהמשימה שלי תהיה בגיזרה שאני כבר יחסית מכיר, אבל לא הצלחתי לתפוס לאיזה אירוע אנחנו נכנסים. הראש התמלא בערפל. עצרתי למלא דלק ליד מודיעין וכתבתי להורים שעוד מעט אגיע. אמא שלי כתבה לי בחזרה "תישאר שם". האצבעות שלי, בדרמטיות מתבקשת, התחילו להקליד אוטומטית - "אמי, אל תניאני מדרכי". פתאום הראש שלי התפקס בבת אחת (לא שלחתי את זה, לא צריך להגזים).
ממודיעין עד הבסיס כבר הייתי מפוקס הרבה יותר. הרדיו ששמעתי התערבב לי בראש עם מסע לפולין, ומשלחת אמצע, ויום לקומונרים על ערך ההגנה, ומסע עוטף ישראל - זאת המשימה. זה מה שנדרש ממני עכשיו. זה בא בהתראה של 5 שעות, מזיזים מה שצריך, נבצע. תוך יומיים כל החברות בקבוצה שלי כבר התפרסו במילואים, בבתי מלון, בהדרכת ילדים (ופתיחת בית ספר במצפה!!) בבנייה מחדש של התנועה בתוך המלחמה.
שלושה וחצי שבועות בתוך המילואים - שמירות, פטרולים, סיורים, חסמים (זה הכי גרוע), חוסר ודאות על ההמשך וחוסר שליטה על היום יום. וכמובן גם גרעין אייל, חברי תנועה (מירבך וענבר המדהימים), אפטרים מרגשים ועוד. המשימה שלי יחסית פשוטה, ולצידי 1000 חברי תנועה מסביבי מחזיקים את הגזרות הכי מורכבות של החברה הישראלית היום, מתפרשים למשימות הגנה סופר מורכבות ונלחמים ברצועת עזה.
נכנסנו לתוך הדבר הזה אחרי שנה שבה תקפו אותנו שוב ושוב, זלזלו וצקצקו. גם אנחנו התקשנו לראות לפעמים את העוצמה הפנימית שלנו ואת היכולת של דרור ישראל להיות חץ שלוח למרכז המטרה. בנסיעה לימ"ח הרגשתי שעכשיו זה המבחן שלי. עכשיו זו הנקודה שבה הערך צריך לבוא לידי התגשמות או להישאר מאחורה.
אני חושב שכתנועה עמדנו במבחן שלנו, באופן מוחלט וחד משמעי, ונמשיך לעמוד בו ככל שנידרש.
הכל כל כך מוכר אבל גם כל כך זר.
כמה זמן יעבור עד שאשכח את כל מה שאני רואה ולומד על המקום שבו אני מסתובב עכשיו וגר בו תמיד?
כמה זמן יקח עד שאני אעשה פיקניק איפה שהשכבתי מארב?
מתי אפשר שוב לשבת לקפה איפה שיריתי מקל"ר?
אחרי שניתחתי צירי חדירה, אפשר לעשות באותו נחל טיול צעירה?
שומרים על הבית
יובל (פינקי) הוד | קיבוץ קבוצות קשת
החברות בקיבוץ קשת שפועלות במלונות ים המלח נפגשות בסוף יום ארוך, לשתות בירה ולסכם ביחד את היום.
מרכז החי של כיסופים שולח דרישת שלום חמה וחיזוקים לקבוצת הקבוצות של כיסופים באשקלון המכונה "פלשת", שלאחר שלושה שבועות של פעילות משימתית בעיר אשקלון, נדודים וגעגועים עלתה צפונה לשבוע בחיפה וחבריה הצטרפו למשימות החירום במלונות המפונים בעיר. מאחלים לכם שההפוגה והמפגש יטעינו אתכם כוחות ושתמיד תמצאו בית אחד בשני
ד"שים
לשלי המדריכה מספר אחת!
ד״ש חם לכבוד יום הולדתך! מזל טוב.
אוהבים אותך, צוות מדריכי ת״צ
תודה לכולכןם על שאתן כאן. מתפללות לימים טובים, שקטים ובטוחים יותר.
אם יש פעילויות, ד"שים, סיפורים, תמונות וכו' שתרצו להביא לעלון, מוזמנות לשלוח לדוא"ל psigmahlash@drorisrael.org.il או לפנות לאחת מחברות הצוות:
יוני כרמל, אופק. ניצן רוזנוקס-זיו, ראשית. צרויה עזוז, המעצבים. גל פורת, מעיין, מחל״ש תנועת הבוגרים-מרח״ב. טל רתם, המעצבים. סתיו, כיסופים. איתי אמדורסקי, קשת.
