עלון דרור ישראל
יום חמישי | י''ח בחשוון ה'תשפ"ד | 2.11.2023
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים
דברי פתיחה
למעגלי החיים הבוגרים
מלחמת חרבות ברזל
מלחמת חרבות ברזל
אתי הילסום (1943-1914) הייתה יהודיה הולנדית שנספתה בשואה. הילסום נודעה בחוש הצדק שלה ובאהבתה חסרת הפשרות לחיים. הילסום התנדבה מרצונה החופשי ללכת למחנה השילוח ההולנדי וסטרבורק. היא לא נדרשה להישלח, אך היא לא יכלה לראות את אחיה היהודים נתפסים ונלקחים ולא לצאת עימם. היא נרצחה ב-30.11.1943 באושוויץ.
יש עמוק בתוכי שני רגשות עזים: אהבה, אהבה בלתי ניתנת להסבר, שאולי אי אפשר להבינה כי היא קדמונית כל כך, ליצורים ולאלוהים, או למה שאני קוראת לו אלוהים; וחמלה, חמלה חסרת גבול שיכולה לעתים להעלות דמעות בעיניי. שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם… ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות אשר יוכלו לשנות אותה.
השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלהים, ואני מאמינה בבני האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת.
יש בתוכי בור עמוק עמוק. ובבור הזה נמצא אלוהים. לפעמים אני מצליחה להגיע אליו. אבל לעיתים קרובות יותר הבור מכוסה באבנים וחול והאלוהים קבור תחתם. ואז צריך לחפור ולהוציא אותו משם.
אני מתארת לי שיש אנשים שמתפללים כשעיניהם נשואות לשמיים. הם מחפשים את אלוהים מחוץ לעצמם. יש גם מי שמרכינים את ראשם ומסתירים אותו בידיהם; אני חושבת שהם אלה שמחפשים את אלוהים בתוך עצמם.
החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם.
אני יודעת שאלה ששונאים - יש סיבות מבוססות לשנאתם. ואולם, מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? על בשרי חזיתי שם שכל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה יהפוך אותו למדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי.
ואולם, כיצד אפשר לאהוב בכזה מצב? יש בי אהבה עצומה לבני האדם, משום שבכל אדם אני אוהבת אותך, אלוהים. אני מחפשת אותך בכל אדם, ולעתים קרובות אני מוצאת".
המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה - ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי - החיים נפלאים ונשגבים, ויבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע ועל כל זוועה עלינו לענות באהבה ובטּוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל.
קטעים ערוכים מיומנה של אתי הילסום - השמיים שבתוכי
תודה לכולכןם על שאתן כאן. מתפללות לימים טובים, שקטים ובטוחים יותר.
אם יש פעילויות, ד"שים, סיפורים, תמונות וכו' שתרצו להביא לעלון, מוזמנות לשלוח לדוא"ל psigmahlash@drorisrael.org.il או לפנות לאחת מחברות הצוות:
יוני כרמל, אופק. ניצן רוזנוקס-זיו, ראשית. צרויה עזוז, המעצבים. גל פורת, מעיין, מחל״ש תנועת הבוגרים-מרח״ב. טל רתם, המעצבים. סתיו, כיסופים. איתי אמדורסקי, קשת.
