עלון דרור ישראל

בשבועות האחרונים, יחד עם חברים מהמחנות העולים ועם חברי צוות מכון שיטים בו אני פועלת כבר שלוש שנים, הייתי שותפה לכתיבת חוברת לטקסי הלוויה, אבלות וזכרון, שמטרתה להבהיר ולחדד את "טעם המערכה" כדברי בילינסון. לתת לנו את הכוח, הנחישות והאמונה הנדרשים כדי לחיות פה ולהתעקש על קיום ריבוני לעם היהודי, ואולי אפילו לתת קצת תקווה ונחמה. 

מבחינה היסטורית, מכון שיטים – ארכיון החגים הקיבוצי, שנוסד בשנות הששים, שימש גם כמתעד, כמנגיש וכיוצר תוכן ופרקטיקות (מנהגים ומסורות) לתרבות של חברה יהודית ציונית והומניסטית. אז חזרנו לשורשים. חיפשנו בארכיון שלנו התמודדויות קיבוציות עם שכול מלחמתי, ולצערנו, כחברה שחיה במקרים רבים על הגבולות ומחנכת את בניה ובנותיה לשירות צבאי משמעותי, היו הרבה כאלה. חיפשנו מה יכול לסייע לקהילה בה מעגלי הפגיעה מתעצמים – בן הכיתה שנרצח הוא גם הבן של המורה שאישתו עבדה איתי במפעל ואבא שלו היה המורה המיתולוגי בבית הספר – ויוצרים הדהוד של אבלות משותפת ורחבה. הקיבוצים מראשיתם התייחסו להלכה כמקור השראה ולא כמקור סמכות, וגם בטקסי האבלות נוצרו מנהגים ותכנים ייחודיים להם, כאלה שקיווינו שיוכלו לסייע לחברה הישראלית כולה גם בתקופה קשה זו.  

אבל האסופה שיצרנו מתרחבת מעבר למרחב המובן מאליו ההיסטורי של המכון. ניסינו להכניס תכנים שנכתבו בימים אלו, כמו את שירו של חבר התנועה עפרי יוגב, שכתב את "החיטה צומחת שוב (23)": זה לא אותו הנגב / זה לא אותו הבית / אתם אינכם, ומי יוכל לשוב?". רצינו שהחוברת תכיל את כל ארון הספרים היהודי על גווניו וזמניו. בפרק המוקדש לקדיש הכנסנו את הקדיש ההלכתי בארמית ובתרגום לעברית וגם קדישים שנכתבו בקיבוצים לאורך השנים וביניהם קדיש נגבה שנכתב על ידי שלום סמיד ומסתיים כך: 

יִתְגַּדַּל שֵׁם הָאָדָם יִתְעַלֶּה פֹּעַל חַיָּיו וְיִתְבָּרַךְ בְּזִכְרוֹנֵנוּ 

עַל צְרוֹר מַעֲלָלָיו בִּימֵי חֶלְדּוֹ וְעַל הַמַּעַשׂ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַשְׁלִימוֹ. 

עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁנִּטְּווּ - וְנָמוֹגוּ 

וְעַל סְגֻלַּת יְקָר וְאַף חֻלְשַׁת אֱנוֹשׁ שֶׁנָּגוֹזוּ מִבַּעַד לַדֹּק הָעַרְפִלִּי שֶׁל הַזְּמַן. 

יַזְהִיר זֵכֶר הָאָדָם וְהֵדֵי חַיָּיו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּלִבֵּנוּ וּשְׁמוֹ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן 

כִּי מוֹתַר הָאָדָם הוּא הַזִּכָּרוֹן מֵעֵבֶר לִמְחִיצוֹת הַזְּמַן. 

לֹא בַּחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. צַוּוֹ הֶמְשֵׁךְ הַחַיִּים יַצְמִיחַ פֻּרְקָן לִכְאֵבֵנוּ הַמְּשֻׁקָּע. 

הַזְּמַן בְּמַהֲלָכוֹ יְרַחֵם. וְנִנְצֹר אֶת כָּל פְּרִי חַיָּיו לְיָמִים רַבִּים. 

יִתְגַּדַּל וְיִשְׁתַּבַּח. יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ. 

​

הוספנו גם את "אל מלא רחמים" של עדי קיסר שנכתב בשנת 2016 אך מקבל היום משמעות קורעת לב, ובמיוחד השורות: "הַיְּלָדִים / חַסְרֵי הָאוֹנִים / הַזְּקֵנִים / שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לָרוּץ מַהֵר / לָעוּף כְּמוֹ צִפּוֹרִים". חיפשנו יצירות שיעסקו בהירצחם של ילדים וכאלה שיכירו בגבורתן של נשים, לוחמות אך לא רק. 

רצינו להזכיר, בשפתו של ע. הלל, את החיבור שלנו לארץ הזו שהוא רואה בה "אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנִים שֶׁל יֹפִי / וּצְעָקָה". להזכיר לכולנו, כמו שאלתרמן אמר לנו בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", שכמו שצדיקים נופלים וקמים שבע פעמים, כך גם עם ישראל: "אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם / אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, / אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, / אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס". 

העבודה על האסופה הייתה קורעת לב אך היא נתנה פשר לכאב הבלתי נסבל. ה'יזכור' של יום הזיכרון לשואה ולגבורה מסתיים בדרישה: "וְאַל דּוֹמִי, אַל דּוֹמִי לָנוּ / עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִים לְזִכְרָם." אבא קובנר כתב גם את היזכור ההוא וגם את "הקריעה", המופיעה באסופה, ומסתיימת בדרישה דומה: "הארץ תחזור אל מקורה לאחר שעבר אותה הרעם – / ארורה! אם תחזור לסורה". הקדיש האקטואלי עד כאב שכתב הרב וח"כ גלעד קריב ונכלל גם הוא באסופה, מסתיים בפירוט רב יותר של התיקון הנחוץ לנו אחרי הקריעה: "וְיִתְקַדַּשׁ צַו הַחֲבֵרוּת, הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית, חַיֵּי הַקְּהִלָּה, אַהֲבַת הָאָרֶץ, וְהַדְּבֵקוּת בְּעֶרְכֵי הַיְּסוֹד שֶׁל הַצִּיּוֹנוּת וּבְעֶרְכֵי הַשִּׁוְיוֹן, הַחֵרוּת וְהַשָּׁלוֹם." לו יהי. 

מכון שיטים בתקופה זו, כתיבת חוברת האבלות

מרים הולצמן | קיבוץ קבוצות קהילייה