עלון דרור ישראל
יום ראשון | י''ד בחשוון ה'תשפ"ד | 29.10.2023
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים
דברי פתיחה
למעגלי החיים הבוגרים
מלחמת חרבות ברזל
מלחמת חרבות ברזל
בעוד יומיים מסתיים הקמפיין מימון המונים שלנו. את המשאבים לפעילות התנועה בחירום אנחנו מגייסים ממקורות שונים כמו תרומות גדולות מחו״ל וישראל, תקציבים ממשרדי ממשלה ועוד.
מה שמייחד את הקמפיין זה שהוא מאפשר תרומות קטנות לציבור רחב שמזדהה עם הפעולה שלנו. ויש הרבה במה להתגאות ולפרסם - הקמפיין הוא הזדמנות לעשות את זה.
אז מה אנחנו מבקשים?
יש יומיים לסיום הקמפיין - נבקש שתפיצו את הקישור לתרומות עם הודעה אישית ברשתות החברתיות (פוסטים, סטורי) ובקבוצות וואטסאפ, על חשיבות הפעולה החינוכית שלנו בעת הזו. כשזה מגיע באופן אישי זה הכי מחבר.
גיוס הכספים ופרסום הפעולה הוא חלק אינטגרלי מהיכולת להמשיך ולקיים אותה לאורך זמן.
תודה רבה מראש,
צוות הסביבה הציבורית
עידן הסמל של פלה"ק 2 נראה עייף מאוד. הוא התכתב איתנו בווטסאפ בצהריים לאחר ששמע שאנחנו מנגנים לחיילים, ושאל אם אנחנו במקרה יכולים לבוא לנגן לפלוגה שלו שנמצאת בצפון. הוא היה המום כשענינו "כן, נגיע היום בערב." אחרי שניגנו 4-3 שירים הבנו את מה שאנחנו מבינים יום יום בשבועיים האחרונים – מה שהפלוגה הזו רוצה זה לשיר. לשיר הרבה. לשיר חזק. לשיר ביחד.
כשהתחילה המלחמה יצאנו למסע של מופעי שירה בציבור עם מפונים, עם חיילים במילואים ועם חברים. כשיוצא לנו לפעמים לדבר בינינו על המשימה של פרויקט השיירה, אנחנו מנסים למצוא דימויים שממחישים מה המוסיקה נותנת לנו ולעולם. המוסיקה שמבטאת את מה שאנחנו לא יכולים לבטא במלים. אנחנו מרגישים שהיא כמו מחסן מלא במתנות. מחסן שלא מתרוקן אף פעם. היא מחברת בין אנשים, מעוררת עצב ושמחה, געגועים ואמפתיה והיא מפיחה תקווה גם ברגעים הקשים ביותר.
ההופעות עד כה היו מרגשות מאוד. פגשנו אנשים שעזבו את בתיהם, או חיילים שהשאירו בבית משפחה, ילדים, אהובה או אהוב ויצאו להגן על המדינה. חלקם נראים עייפים, עצובים. כולם רוצים להתחבר למוסיקה. בכל מופע, אנחנו שרים שירים ישראליים מוכרים ומעודדים את הקהל לשיר איתנו, לקחת מיקרופון ולשיר לחברים. בכל פלוגה, בכל קהילה יש כישרונות חבויים ואנשים שרוצים להקדיש שירים. המוסיקה נוכחת אבל חסרה.
במופע הראשון שעשינו בשבוע הראשון של המלחמה עם פלוגת טירונים של מג"ב, ראינו את העיניים של הילה נפתחות כשהיא הבינה שבאנו לשיר איתם עם גיטרה. תוך 2 דקות הגיטרה היתה אצלה בידיים והיא ניגנה איתנו לאורך כל המופע. בסופו השארנו את הגיטרה אצלה. לא היתה לה שם גיטרה היא וחברותיה היו זקוקות לזה כל יום ולא רק כשאנחנו באים. מאז, בעזרת התנועה המדהימה שלנו, אנחנו מחלקים גיטרות, מלודיקות, דרבוקות ויוקליילי לכל פלוגה/חייל שצריכים.
המסע הזה הפך לשגרה עבורנו. זה הצו-8 שלנו. ישנים עם המפרט בכיס, קובעים מופעים בווטסאפ עם מי שרק רוצה וצריך. ליאור, רז, רגב, רותי, ים, ענת, אסף, תום, יותם, אלון, אפיק, טל, דפנה, יואב וכל החברים בפרויקט השיירה, מגיעים מכל ולכל קצוות הארץ כדי לשיר, לנגן לארגן ולשמח - מעמיסים ציוד, נוסעים, מרכיבים, שרים, מתמלאים, מתחבקים, וחוזרים בלילה הביתה. ובסוף כל מופע מגיעים החיבוקים - בידיים ובמלים: "תודה ענקית! כולם נהנו ושמחו קצת בימים עצובים אלו"; "היה זהב. ממש תודה, נתתם לנו כוח"; "היה פצצה. אחלה ערב. החבר'ה נהנו".
כמעט כל חיילי פלה"ק 2 עלו זה אחר זה, תפסו מיקרופון, והקדישו שיר למי שהם אוהבים בשיחת וידאו. אחרון עלה עידן הסמל. הוא רצה לשיר את "ירח" של שלמה ארצי. כשהוא שר "בזכרוני הראשון..." התמלאנו פליאה ואור. הקול שלו היה מפרש לבן מול ענן שחור כבד. צלול, יפה, מסתלסל, בהיר. זה היה הרגע היפה ביותר שם בצפון מול צל טילי החיזבאללה. "אתמול היה טוב" הוא שר. וכל הפלוגה, מחובקים, ענו לו: "ויהיה גם מחר".
ליצירת קשר לצורך תיאום מופעים, חלוקת כלי נגינה ועוד: 054-673-4410/8168
עוד יש מפרש לבן באופק: על הופעות פרויקט השיירה בימי מלחמה
אסף פרי וגלעד פרי | קיבוצי קבוצות קשת וקהילייה
עבודה במטבח במצפה רמון
המוזיקה היא מחסן מלא במתנות
עבודה במטבח במצפה רמון
ביום שבת 7.10 תכננו לעשות טיול עם חברים מבאר שבע במכתש רמון, קמתי באותו יום נורא ב-7 וקצת והסתכלתי בפלאפון שלי וראיתי שיש התראות והבנתי שמשהו קורה.
ישר התארגנתי וניסיתי להבין מה צריך לעשות ועד מהרה התבהרה התמונה של הזוועה שנעשתה לנו.
מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים להתחיל להתארגן לקליטה של החברים שלנו מב"ש שאין להם איך לחזור כרגע לב"ש וגם לאנשים אחרים שתקועים במצפה ולא יכולים לנסןע צפונה ובנוסף אנשים מהעוטף שבורחים מהתופת הנוראית הזאת בחברת הנוער מצפה רמון.
בתור מי שמנהל את המטבח של חברת הנוער הגעתי למטבח ויחד עם כרמל לוי החלטנו להתארגן על ארוחת צהריים לחברים שלנו שמגיעים מהמכתש. תוך חצי שעה אנחנו מבינים שזה לא רק חברים שלנו אלה גם משפחות אחרות שתקועות ולא יכולות להגיע הביתה אז הגדלנו את הארוחה כדי שיהיה גם להם אני זוכר שסיימתי את היום ואמרתי לעצמי מה נעשה מחר? כמה עוד אנשים נצטרך להאכיל ואיך נעמוד בזה?
ביום למחרת קמתי וישר הלכתי למטבח ולא יצאתי ממנו עד 22 בלילה רק כי רציתי לקדם עוד ארוחות לימים הבאים.
מפה לשם התחלנו להאכיל אנשים 3 ארוחות ביום, מהבוקר עד הערב אני במטבחף מאין מילואים שכאלה ברמה שגם הילדים כבר מתגעגעים ורוצים שאני אבוא לקצת הביתה להיות אתם.
כל חיי חלמתי לבשל אוכל לאנשים אבל אף פעם לא חשבתי שזאת הסיטואציה שתוביל לזה.
כולי תקווה שנצליח לראות ימים שקטים טובים יותר במדינה שלנו.
חדר האוכל במצפה רמון
אדם אלמוזלינו | קיבוץ קבוצות ראשית
המלחמה פורצת לתוך החיים ומשבשת אותם, וממילא היא משבשת גם את החינוך. את החינוך יותר – כי אין חינוך אלא תהליך חיים ריתמי, הרמוני, מסוגנן; והמלחמה – אף בהדיה הרחוקים – היא דיסונאנסה (צרימה) איומה, הזדעקות פראית, שבירת הסגנון.
כיצד יחונך בימי מלחמה? התשובה שוללת את השאלה. אין חינוך אחר לימי מלחמה. יש עמידה של החינוך בפני המלחמה. והעמידה היא באותם אמצעים אשר החינוך פועל בהם תדיר, אך במוגבר ובמועמק. עיצוב אישיות הילד, חיסון כוחות גוף ונפש שלו – יותר מתמיד; טיפוח סביבת בית מגינה, סגנון חיים הרמוני, נוסך בטחון ושלווה – יותר מתמיד.
...
חשובה אולי משאלת ההווה היא שאלת העתיד בחינוכנו. המלחמה מערערת יסודות מוסריים שטופחו בעמל דורות. ולנו כעם – יש מה לאבד! פיתחנו בנו (החינוך הישראלי עשה זאת) שנאת המלחמה ושנאת המוות, הוקרת החיים, מוסר חברתי גבוה. המלחמה מקימה סייג אדיר בין "לנו" ול"צרינו" (אויבינו), אך גם בתוך הסייג פנימה, בתחום "שלנו" – אין לבטוח שהכל יישאר ללא זעזוע. הוזלת ערך החיים, אדישות למוות, ירידת החברתיות, נטייה לאלימות – תופעות לוואי הן של כל מלחמה אף בתרבויות היציבות ביותר.
...
לא נעלים מהדור הגדל, כי תפקידי חייו כוללים גם את המלחמה, מכיוון שכורח ההיסטוריה יכלול את המלחמה בתקופה הבאה עלינו ועליו. אולם החינוך למלחמה סכנה חמורה בו, שיהפוך את המלחמה לחזות הכל. יצרים חזקים – יצרי יחיד ויצרי לאום – עלולים להעמיד את המלחמה במרכז חיי הנפש של הדור ולקפח את דמותו היוצרת והתרבותית. סכנה היא – אך לא גזירה. אין החינוך לדור, חינוך המלחמה – חייב לעמוד בסתירה אל החינוך לדורות – חינוך השלום.
שאלת המיזוג של אהבת השלום וכוננות למלחמה – מתמצית בחינוך בשאלת עיצוב האישיות. אישיות עשירה, יוצרת, מפותחת במלוא כוחותיה, עצמאית ועם זאת חברתית – היא האישיות הדרושה לנו למען תרבות השלום. ואישיות כזו ממילא תלחם בקנאות לערכיה, ואף תהא מוכשרת ללחימה בגוף ובנפש. במילים אחרות, אין לזהות בשום פנים חינוך למלחמה עם חינוך צבאי. בכל המלחמות לחמו צבאות, אך הנצחונות הסופיים הם נצחונות של עמים לוחמים. יש שרוצים להסביר לנו, כי המלחמה שלנו מתנהלת על ידי המהר"ל מפראג, המפליא לכוון את גרזינו של גולם ענק רב גולגלות. אך מלחמתנו מלמדת את ההפך מזה. האויבים העלו עלינו צבאות גלמים משוכים בחוטים – ויתרוננו היה בכך, שלא היה לנו גולם אדם כזה. לנו היו אלפי אנשים חופשיים, בעלי רצון ציבורי עז, שמשמעתם ונאמנותם וכוח ביצועם פנימה, פנימה.
...
יש בכוח החינוך להפוך את מחנות הנוער לתנועת נוער גדולה, אשר תשא בעול המלחמה של הדור, ותשא את חזון השיתוף, היצירה והשלום לדורות."
מהמילואים
שלושה שבועות למלחמה
עמר יוסף | קיבוץ קבוצות דרך
הדבר הראשון שקורה במילואים זה המעבר. הרגע הזה של המעבר מלהיות בחיים ללהיות בחיים אחרים לגמרי. הגדוד שלי הוקפץ שעתיים אחרי אירועי ה7.10. כמעט כמו בכל מערכה בעשרים שנים האחרונות. מילואים זה אחרת. יש מלא מה להפסיד. ילדים, משפחה, קיבוץ, חיים. בנסיעה לימ"ח התחושה המרכזית שלי היתה שיום כזה אמור היה להגיע. כשהכל קפוא, מתישהו מגיע פיצוץ.
אף אחד מאיתנו הוא לא חייל מקצועי, בטח שלא מפקד מקצועי. אבל דבר אחד בטוח, מילואים עוסקים בלהבין אנשים. מה קורה לאנשים שעוזבים באמת את הכל ובאים? מה קורה להם כשהם נדרשים להפעיל כוח ואלימות, לירות ושיירו כל כך הרבה עליהם? מה קורה לחברה הישראלית כשהיא נדרשת להניח בצד את הכל?
אחרי שחתמתי על כל הציוד התחלתי את המסע חזרה לרכב עם הקיטבג על הראש. מזיע ומוטרד. כמה מטרים מאחורי הלך חייל חובש כיפה תוך כדי צעקות ש"צריך להפציץ את בג"ץ!" ו"השמאלנים אשמים!". התלבטתי מה לעשות. אנשים התחילו לענות ש"זה לא הזמן"... ו"שכולנו פה ביחד", והוא בשלו.
אחרי יומיים של סריקות ויריות הגענו לחברון תוך כדי הפעלת כוח גדולה מאוד על כל מה שסובב אותנו. כמות החיילים שמדברים באופן פתוח וכנה על הפחדים שלהם, על לפחד למות, ועל להיות מוכנים להיות כאן תקופה ארוכה כדי שמה שקרה בנגב המערבי לא יקרה יותר לאף אדם, הכמות הזו מעודדת אותי. וכל כך הרבה אנשים טובים שפודים את נפשם במעשים קטנים. אחת השיחות שלי כאן עם החיילים שלי היא על האם מעשים קטנים מצטברים לחסד גדול. וזו שאלה טובה. הייתי רוצה להאמין שכן. שזה מביא לשינוי. קשה לראות את זה בתוך ערפל הקרבות. גם לכתוב את הדברים ושיהיו בתנועה, גם זה נותן משהו.
בכמה שעות שקיבלתי להתאווררות קפצתי הביתה ואז לראות את הפעילות שארגנו המחנכות והמחנכים הגיבורים בחיפה ובקריות. זו פעולה אדירה. היכולת לא לעמוד מהצד. אני גאה בהם.
בברכת "נלחמים למען השלום",
עמר
צוות מדריכי שכבת ת"ס נפגשים לצוות עם נדב רכז השכבה שיצא לאפטר מהמילואים. חוגגים יומולדת למדריכה עינב מקבוצת שושנה במעגל יפתח.
ד"ש לקיבוץ קבוצות ראשית מלוחמי גדוד 7007
ד"שים
קבוצת אורים מהתאגדות שחריה מבקרים את אור תמיר במילואים
ביום שבת מעגל אלומות נפגשנו, מי שלא במילואים, ליום עיון שכלל למידה על החמאס, תרגול יוגה ושיתוף בחוויות המשימתיות מהשבועות האלה, שיחה על פעולת התנועה במלחמה וכניסה משותפת למקלט באזעקה.
מומלץ לכולם היה כיף ומחזק!
תודה לכולכןם על שאתן כאן. מתפללות לימים טובים, שקטים ובטוחים יותר.
אם יש פעילויות, ד"שים, סיפורים, תמונות וכו' שתרצו להביא לעלון, מוזמנות לשלוח לדוא"ל psigmahlash@drorisrael.org.il או לפנות לאחת מחברות הצוות:
יוני כרמל, אופק. ניצן רוזנוקס-זיו, ראשית. צרויה עזוז, המעצבים. גל פורת, מעיין, מחל״ש תנועת הבוגרים-מרח״ב. טל רתם, המעצבים. סתיו, כיסופים. איתי אמדורסקי, קשת.
