עלון דרור ישראל

17.10.2023

אתמול הצוות הגיע. אנחנו פה 14 גננות ואנשי צוות, ואלעד ואני וכמובן ענבל ותומר...

היום עשינו טלפונים להורים והתחלנו מפגשים עימם... הכנו את המרחבים ומחר נפתח את הגנים ונתחיל קליטה של הקבוצות למסגרות...

יש פה חידה כזאת של איך לוקחים קיבוץ אנושי שהשתרע על דונמים ודוחסים אותו לתוך מלון של 20 קומות. איך מייצרים מרחב לצרכים הקהילתיים והאישיים השונים...

הכל עבורי הוא כאילו מריצים את המציאות בקצב כפול. כל יום אני מכירה עשרות אנשים חדשים וצריכה לתפוס מהר מי הם... להתמקם מולם. בגדול בעצם נכנסתי לרכז את הגיל הרך בקיבוץ.

השהות פה מחזקת. גם כי הם אנשים מעוררי השראה. חזקים מאוד ברמה האישית והקהילתית. אנשים שאני עובדת איתם פה מהקיבוץ מתרוצצים מהבוקר עד הלילה לבנות מחדש את הקהילה...

לצד אלו כואב וקשה פה מאוד. כל כמה ימים יש אספת קיבוץ שבה מעדכנים מי זוהה כנפטר... כל יום אנשים יוצאים ללוויות. צוותי הגנים התחילו להיפגש עם ההורים ופוגשים את זה יותר ממני, אני באינטנסיבה של בריאת החיים ובינתיים זה שומר עלי, אבל כשאת בשיחות עם האנשים עולים הרבה דברים קשים כבדרך אגב. מציאות שבורה וא-נומלית...

​

18.10.2023

...היום הרגשתי שאנחנו מתארים לחברי בארי וילדיהם וגם לעצמנו את היבשה. פתחנו את הגנים. הורים הסתובבו עם דמעות בעיניים מרוגשים, חברי קיבוץ באו לאורך כל היום למתחם גם אחרי שהילדים הלכו, לראות את הגנים. הסתובבו מרוגשים ממלמלים: "זה פשוט תקומה. הילדים זה התקווה שלנו". זה נראה כמו גן, יש פה גן, זה מרגיש כמו גן... בתוך מרחב של כאוס ברגש בזמן ובמרחב פתאום יש שוב את הקבוצה, את המפגש...

​

19.10.2023

היום היה היום השני וזה מורגש. הופתענו ושמחנו שלא מעט הורים כבר הרגישו נוח להיפרד מהילדים ולהשאירם בגן שלנו. אני לאט-לאט מתחילה להכיר פרצופים ולהרגיש יותר חלק מהקהילה.

... הנוכחות של הצוות התנועתי כ"כ משמעותית. והם מתחילים להתמקם בפוזיציות חשובות בצוות. ליווי צוותים אחרים, לתת לי תובנות ומחשבות איך לארגן נכון את הדברים. והרבה גב וחברות.

​

23.10.2023

השבוע יותר קשה... היום היו 17 לוויות. והאווירה במלון כבדה מאוד. גם יש חוסר רציני בצוות לגן כי כולם בלוויות.

וזה פותח אצל עוד אנשים לדעתי במודע ולא במודע את השאלה האם אנחנו יכולים להתמודד. האם יש לי החוסן. כמה אני מנותקת וכמה מחוברת. באופן אישי היום בלילה פתאום בא לי עצב גדול...

אנחנו מתחילים להיכנס לשגרה והשאלות של הצוות מתחילות לנוע גם למרחב הפדגוגיה והפעילות בתוך התנאים והמגבלות הטכניים. ומבחינתי זה טוב. כי זה נורא נורמלי. וזה שאלות חינוכיות של גן. איך מגוונים את פעילות החוץ, איך מייצרים זמני מנוחה...

התחלנו היום מפגשים של "ההדרכה שלי בשיחה". וזה הרגיש לי טוב. גם בשבילי , תחושת בית חינוכית. משהו שאני יודעת להנחות... אני בהודיה שזה היומיום שלי כרגע שהוא כ"כ בכאן ועכשיו ובדברים שאני יכולה להרגיש איזה חוויה של שליטה ועיצוב. ופחות בשאלות הגדולות שהן מחרידות ומפחידות ואני חסרת אונים ביחס אליהן.

 

בכללי יש פה הערכה פסיכית לתנועה... וזה באמת מחזק ומחזיר אותי לתחושת זהות של מהי התנועה על יכולותיה הייחודיות ולמה בחרתי להיות חלק. זה ללא ספק המענה הכי טוב, עמוק וכולי שקהילה מקבלת כרגע...

בכניסה לגן יש שבעה. ...כל מי שבא לגן עובר דרך השבעה. זאת הזיה ודיסוננס, וגם כל הסיפור כולו ודימוי מדויק. היום הרגשתי ממש איך חברות הקיבוץ מתחילות להחזיק את זה. חברה אחת הובילה יום בגן, אחרת שהתפנתה מילדיה כי יש גן, החלה לקחת ממני משימות של ריכוז הגנים.

​

26.10.2023

היום באיחור קל נפתח בית התינוקות. וזה היה רגע מרגש ומשמח...

אנחנו לקראת סיום הקליטה והדברים מתחילים להיכנס למשהו שנראה כמו שגרה, ומתחילות התמודדויות חינוכיות.

המחשבות שלי בימים האחרונים הם הרבה על סיום התקופה... איך נוכל ללכת בסוף התקופה? איך הם יחזיקו את זה בעצמם? הם שבורים וזקוקים למורטוריום וליותר מחמשת השבועות שנתנו. ומה בין התמסרות לבין שמירה על עצמנו והצרכים שלנו והתאים המשפחתיים שלנו?

באופן מרגש חלקן אמרו שהן שוקלות להישאר פה ... כי הן מרגישות את הצורך בהן.

אני אמרתי שאני חושבת שלבארי אין המורטוריום שיש במקרי אבל אחרים להתאבל כל אחד בדרכו ולתפקד יותר או פחות, היות ו-80 אחוז מהקהילה איבדו באופן אישי אדם קרוב מאוד וכל הקהילה באבל, אין את מעגלי האבל הרגילים בקהילה שמחזיקים את המעגלים הפנימיים... אני חושבת שהם מבינים זאת וזה דוחף אותם...

אני חושבת שתפקידנו כתנועה הוא לתכלל, ליזום ולהנהיג את העשייה. יש המוני אנשים שרוצים לעשות ומעט מידי גורמים שיודעים ליצור יש מאין, לחולל דבר ולרתום אליו אנשים. לקרוא במדויק את הצרכים ואת המענים. זה נכון בבארי כמו שזה נכון במצפה רמון, או ביצירת הנהגה למפונים משדרות.

 

30.10.2023

הימים האחרונים והמחשבה על השבועות הבאים שיקפו לי מאוד את הייחוד שלנו כתנועה. ואת הידע החינוכי הדרמטי שפיתחנו בדב"ח כלפי עבודה עם מצוקה. היכולת לפגוש קשיים של חניכים דרך התקשרות ויחסים ולא רק באופן טיפולי או סימון פתולוגיות היא קריטית. היכולת להתמודד על יצירת מרכז משותף ובו זמנית על יצירת מקום לכולם, ונתינת מענים גמישים ורגישים גם למי שלא מסוגל כרגע לחבור לזרם המרכזי של הפעילות. כושר ההקפה וההדרכה כלפי הצוות וכלפי שותפינו בקהילה. וכמובן היכולת האדירה שלנו לחולל דבר לגייס אנשים עם כושרים שונים ולהיות תנועה...

לפני היציאה הביתה בחמישי הצבתי בפני הצוות כולו צומת - מי נכונה להישאר בתום התקופה למספר חודשים עם בארי... ויחד עם זה הן העמידו מולנו הצמת חזרה... האם תישארו להוביל וללוות אותנו? כי לעשות את זה אתכן נותן ביטחון ומשמעות. בלעדיכם הדילמה אחרת...

​

1.11.2023

בקבוצות שלנו גם ישנה היקשרות והתייצבות יפה וגם התנהגויות קשות ומאתגרות...

הימים האחרונים במלון מאוד קשים. הייתה אתמול אספת קיבוץ... מבהיר כמה הם פליטים. כמה הטרגדיה לא נגמרה. אין להם כקהילה לאן ללכת. הם תלויים בחסדי הממשלה עליה אינם סומכים... זה הכל עצוב ומייאש ופחד שהקהילה תתפרק... בתוך כל זה אני מרגישה שעוד יותר חשוב לחזק את מערכת החינוך ואת כל מה שקושר את הקהילה יחד...

​

6.11.2023

אנחנו פה בבארי עוסקים בלפצח איך מאריכים את היום עד 16:00...

חוץ מזה רוב מכריע של הצוות בחר להאריך את שהותו כאן מחודש לחודשיים. חבורה מדהימה ומסורה שאני מעריכה ולומדת ממנה. אני גם קיבלתי החלטה להישאר לעוד תקופה...